איורי מקרא

מאת

אהרן אמיר

---

הַדָּג מֵקִיא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה

מאת

אהרן אמיר

1

יָפֶה. תּוֹדָה רַבָּה, מַר דָּג. נָעִים הָיָה לְהַכִּירְךָ.

בְּסַךְ־הַכֹּל, אֶפְשָׁר לוֹמַר, מָצָאנוּ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת.

עֻבְדָּה, עַל כָּל פָּנִים, שֶׁיָּצָאנוּ בְּשָׁלוֹם זֶה מִזֶּה.

יֶאֶרְכוּ יָמֶיךָ בִּמְצוּלוֹת־יָם, דָּגִי הַטּוֹב, הַתָּם!

רַק מִי יִתֵּן וְלֹא תֻּצְרַךְ לְהִשְׁתַּלֵּב עוֹד

בְּתִכְנוּנִים שְׁמֵימִיִּים, שֶׁוַּדַּאי אֵין דַעְתְּךָ מַשִׂיגָתָם.

מִמֵּילָא הֵם מְבִיאיִם אוֹתְךָ רַק לִידֵי הֲקָאָה.

2

וְעַכְשָׁו, נִרְאֶה מַה קוֹרֶה פֹּה. הֵיכָן אֲנִי בִּכְלָל.

הַיָּם כָּחֹל. הַחוֹל צָחוֹר. שֶׁמֶשׁ־צָהֳרַיִם קוֹפַחַת.

רוּחַ־קָדִים חֲרִישִׁית מְלַחֶשֶׁת. חֲרִישִׁית לוֹחֲכִים הַגַּלִּים,

אוּלַי בְּלַעַג. וְחֵרוּק שַׁבְּלוּלִים לְמִדְרַךְ־רֶגֶל.

סִימָן שֶׁל חַיִּים אֵין פֹּה כִּמְלֹא הָעַיִן.

לֹא קֻפְסַת־שִׁמּוּרִים מַחֲלִידָה, לֹא דַּף עִתּוֹן מַצְהִיב,

לֹא תַּכְשִׁיר־מְנִיעָה מְשֻׁמָּשׁ. שׁוּם זֵכֶר לְתַרְבּוּת־יִשּׁוּב.

3

מַה שֵּׁם יִקָּרֵא־לוֹ לַמָּקוֹם הַזֶּה?

מִי יוֹרֵנִי וְאֵדַע, מִי יְאַלְּפֵנִי וְאָבִין.

בְּמַפָּה לֹא צִיְּדוּנִי — לֹא אֵל, לֹא אִישׁ, לֹא דָּג.

אַךְ הֲאָמְנָם יֵשׁ עוֹד אֶת נַפְשִׁי לָדַעַת

מְקוֹמִי אַיּוֹ, וְאָנָה אֲנִי בָּא, וַהֲכִי

יֵשׁ מִזֶּה דֶּרֶךְ אֶל מָקוֹם נוֹרָא מִזֶּה?

וְלוּ יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי, מַה בֶּצַע כִּי אֵדַע!

4

מַה חָסֵר הָיָה לִי שָׁם בִּמְעֵי הַדָּג:

פֶּנְסִיּוֹן מָלֵא בְּאֲוִירָה אִינְטִימִית. הַסָּקָה

מֶרְכָּזִית וּמִזּוּג אֲוִיר, וּמַה לֹּא! אֹכֶל מְסֻנָּן

וּמְנֻפֶּה (וְאִם גַּם תָּפֵל לִפְרָקִים), וּמַיִם מְזֻקָּקִים.

וְנַיָּדוּת מַתְמֶדֶת בִּתְנָאֵי מוֹתְרוֹת, מִקְלָט בָּטוּחַ

בְּבִדּוּד מֻשְׁלָם. שַׁלְוַת־הַשְׁקֵט. וְנֶצַח־בַּחַיִּים לְמֵדִיטַצְיָה.

הוֹ מִי־יִתֵּן שׁוּבִי אֶל גֹּב־מֵעֶיךָ, דָּג!

5

נַנִּיחַ לָזֶּה. הַנֵּס הַהוּא הֲרֵי לֹא יִשָּׁנֶה…

וּמַה עַכְשָׁו? כָּל הַסִּפּוּר יַתְחִיל מִבְּרֵאשִׁית?

מָה אֲנִי צָרִיךְ אֶת כָּל הַדִּיאָלוֹג הַהוּא

עִם מִי־שֶׁאָמַר־וְהָיָה־הָעוֹלָם, אֶת הַוִּכּוּחִים

עִם קוֹנֵה־שָׁמַיִם־וָאָרֶץ? אֶת הַהַשְׁגָּחָה

הַפְּרָטִית שֶׁלּוֹ כִּבְיָכוֹל? וְשׁוּב לָלֶכֶת אֶל נִינְוֵה?

אֵיךְ מַתְחִילִים לָלֶכֶת אֶלֵיהָ בִּכְלָל — —

ינואר 1986

---

אִגֶּרֶת עֵשָׂו

מאת

אהרן אמיר

וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה (בראשית כה, 34)

אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים הוּא קוֹרֵא לְעַצְמוֹ,

לֹא כָּךְ? הֶעָקֹב, הֶעָקֹב הַזֶּה!

יְהִי כֵן. אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. מַה בֶּצַע לִי שֶׁאַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ.

הֲרֵי אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ, עַל חֶלְקַת צַוָּארָיו וּלְשׁוֹנוֹ,

כְּאֶת גְּדָיֵי עִזַּי. יָשָׁר וְהָפוּךְ.

מַכִּיר גַּם אֶת תָּם תּוּשִׁיָּתוֹ בְּיַחֲסֵי־צִבּוּר,

וְאֶת חֶרְדָּתָם הַכְּפִיָּתִית שֶׁל מִיתוֹמָנִים מִסּוּגוֹ

לִמְקוֹמָם בַּכְּתוּבִים, בְּדִבְרֵי הַיָּמִים. מַכִּיר, וְנֶהֱנֶה לִרְגָעִים

(לָמָּה לֹא?) עַל־פִּי דַּרְכִּי. בְּרִחוּק־הַדַּעַת.

אֲנִי לְעֻמָּתוֹ, אַף גַם לְעֻמָּתָם — בְּלִי רוּם־עֵינַיִם — קוֹלִי וְיָדַי שָׁוִים.

אָדָם בֵּינוֹנִי, אוּלַי, שֶׁאֵינוֹ מִתְיַמֵּר לִשְׂרוֹת עִם מַלְאָכִים,

שֶׁאֵין לוֹ רֹאשׁ לְחַזֵּר אַחֲרֵי אֱלֹהִים וּלְהַצִּיב לָהֶם מִזְבְּחוֹת

חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים — אֲבָל שָׁלֵם, נִדְמֶה לִי, עִם אָפְיוֹ, שֶׁהוּא גַּם

גּוֹרָלוֹ, וּמְנוּחַת מַצְפּוּנוֹ (אִם יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה) נִבְחֲרָה לוֹ מִפְּנִינִים.

חַיַי, עֵינִי אֵינָה צָרָה בּוֹ. הֲלֹא הֶרְאֵנִי אֶת הַחַיִל שֶׁעָשָׂה לְהִתְפָּאֵר.

יְהִי לוֹ אֲשֶׁר לוֹ, הַבְּכוֹרָה עִם הַבְּרָכָה.

כְּמִי שֶׁחָזָה מִבְּשָׂרוֹ בִּמְחִירָן, אֵין לִי חֵפֶץ בָּהֶן, תּוֹדָה רַבָּה.

יִשְׂמְחוּ בָּן הוּא וּבָנָיו, וְתִשְׂמַח בּוֹ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה

הָאוּטוֹפִּית הַמַּחְלִיאָה. יִשְׂמַח בּוֹ לֵב אָבִינוּ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ

בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, תָּגֵל אִמּוֹ הַחֲסוּדָה, שֶׁמֶן זַיִת זַךְ.

אֲשֶׁר לִי, טוֹב לִי פֹּה בִּשְׂדֵה אֱדוֹם,

בָּהָר הַטּוֹב הַזֶּה, הַר־שֵׂעִיר,

עִם צֵידִי וְצַיָּדַי וְעִם רוֹעֵי צֹאנִי —

וְטוֹבוּ לִי נָשַׁי, בְּנוֹת יִשְׁמָעֵאל וְהַחִוִּי וְהַחִתִּי,

מִבְּנוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי וְשִׁפְחוֹתֵיהֶנָה —

וְטוֹב לִי נְזִיד הָעֲדָשִׁים

שֶׁמִּמֶּנּוּ יַלְעִיטוּנִי הַלְעֵט

בְּכָל עֵת —

הוֹי הָאָדֹם

הוֹי הָאָדֹם הָאָדֹם

הַזֶּה — —

טבריה, נובמבר 1986

---

לוֹט שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ פֶּתַח הַמְּעָרָה

מאת

אהרן אמיר

מִמְרוֹם מְעָרָתִי, הַחֲצוּבָה בָּהָר, אֲנִי רוֹאֶה עַתָּה הֵיטֵב

אֶת צֶלֶם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלַח. צוֹפֶה עַל הַכִּכָּר

הָאֲמוּלָה — מַצֶּבֶת־עַד, אוּלַי, לְסַקְרָנוּת־נָשִׁים פּוֹתָה

שֶׁבָּאָה עַל עָנְשָׁה, מוֹפֵת וְאַזְהָרָה לְדוֹר וָדוֹר. אֲבָל נָקְפוּ

יָמִים וְשָׁבוּעוֹת עַד שֶׁהִרְהַבְנוּ עֹז, אֲנִי וְהַבָּנוֹת, לָגֹל

אֶת הַגּוֹלֵל שֶׁבּוֹ אָטַרְתִּי אֶת פִּי הַמְּעָרָה הַזֹּאת, לְבַל תִּכְלֶה

אֵלֵינוּ הָרָעָה. כְּנוּחַ הָאֵלִים מִזַּעְפָּם וְהַקִּיטוֹר עָלָה מֵעַל הָאָרֶץ

חִלִּיתִי פְּנֵי הַתְּרָפִים הַמְעַט אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ, לְבַל יְשַׁחֲתוּנוּ

פְּלִיטֵי הָאֵשׁ וְהַגָּפְרִית, בְּהִמָּלְטָם, מֻכֵּי־עִוְעִים, מִן הַכִּכָּר

וּמֵעָרֶיהַ. הַתְּרָפִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר, לֹא הִכְזִיבוּנִי, כִּי הִנֵּה

אָבַד הָעָם כֻּלּוֹ, וּמִכָּל עֲדַת הָרְשָׁעִים וּמִסְפַּר הַצַּדִּיקִים

אֲשֶׁר הָיוּ אוֹ לֹא הָיוּ בִּסְדוֹם וּבִבְנוֹתֶיהָ נוֹתַרְנוּ רַק אֲנַחְנוּ,

אֲנִי וְהַיְלָדוֹת. לֹא אֵשֶׁת־חֵיק עִמִּי, וְזֵכֶר אַיִן

לְפִילַגְשַׁי הַסּוֹרְרוֹת־פִּתְאֹם, שֶׁלֹּא אָבוּ שְׁמוֹעַ לִי וּבְלִבָּן

חָשְׁבוּ אַף לְרִשְׁתֵּנִי. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁחֲתָנַי לוֹקְחֵי בְּנוֹתַי

יָרְדוּ אַחַר בָּנַי עִם יוֹרְדֵי־שַׁחַת, כְּמוֹהֶם כַּעֲבֻדָּה וְכַמִּקְנֵה.

הִנֵּה כִּי כֵן בְּכָל אֲשֶׁר אֶשָּׂא עֵינַי לֹא יֵרָאוּ

אַף עֵז וּגְדִי, לֹא גַּן־מַשְׁקֶה, לֹא דֶּשֶׁא, לֹא בַּיִת עַל תִּלּוֹ,

וְקוֹל לֹא יִשָּׁמֵעַ בִּלְתִי נְהִי הָרוּחַ בְּמֶרְחַב־הַשְּׁאִיָּה.

בְּחָכְמָה עָשִׂיתִי עֵת בְּנִקְרוֹת־צוּרִים טָמַנְתִּי

כָּל מַה שֶׁטָּמַנְתִּי — אוֹצָר נָכוֹן לִימֵי־עֶבְרָה, אֲשֶׁר לִבִּי

נִבֵּא לִי אֶת בּוֹאָם מֵאָז שׁוּבִי מִשְּׁבִי הַמֶּלֶךְ

אַמְרָפֶל וּנְטוֹת אֶת אֹהָלַי עַל יַם־הַמֶּלַח. רוֹצֶה לוֹמַר:

עַד הֵנָּה לֹא חָסַרְנוּ כָּל מְאוּם. וְלוּ אוֹרְחִים בָּאוּנוּ,

כְּמוֹ עֶרֶב הַמַּהְפֶּכֶת שָׁם בָּעִיר, וּמָצָא גַּם לָהֶם.

אַךְ מִשּׁוּם־מָה אֵינָם בָּאִים. רַק יֵשׁ וְיִפְקְדוּנִי בְּשָׁכְבִי,

בַּחֲלוֹם־חֶזְיוֹן־לַיִל, דְּמוּת מַלְאָכִים לָהֶם, כִּמְבַקְּשִׁים

לְחַזֵּק אֶת רוּחִי. הֵם מַבְטִיחִים שֶׁלֹּא יִרְחַק הַיּוֹם

וְגַם אֲנִי, כְּמוֹ הַדּוֹד אַבְרָם, אֶהְיֶה עוֹד אַב־הֲמוֹן־גּוֹיִים.

עַד כֹּה וָכֹה וְאֵצֶל שְׁנֵינוּ, כִּמְדוּמֶה, קָלוּשׁ הוּא

הַסִּכּוּי. אַךְ גַּם אִם אֵין לָדַעַת אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר,

הֲלֹא בָּרִי שֶׁהַחֻרְבָּן אֲשֶׁר בִּשְׂרוּנוּ, הֵם וְשֶׁכְּמוֹתָם, הִתְמַמֵּשׁ

עַד תֹּם, לְלֹא שִׁיּוּר, לְתִפְאָרָה. מוּבָן, אֶפְשָׁר שֶׁכָּאן

הֲרֵינִי מְשֹׁחָד. סוֹף־סוֹף, הֵן בִּזְכוּתָם עוֹד חַי

הִנֵּנִי, חַי…עִם יַלְדּוֹתַי יַקִּירוֹתַי אֲשֶׁר לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן

וָתֹקֶף הֵסַבְתִּי אֶת שְׁמוֹתָן (דָּבָר חָשׁוּב, שֵׁמוֹת!): לָאַחַת

אֶקְרָא פַּלְטִית, לַשְּׁנִיָּה שַׂרְדִּית. לוּ יִרְצֶה אוֹתָן

אֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְחִיּוּ לִי זֶרַע.

רָצֹה נִרְצוּ, הַמְּתֻקּוֹת. מַה יֵּשׁ פֹּה לְדַבֵּר! עֵינַי כְּעֵינֵיהֶן

תִּרְאֶינָה אֶת כְּרֵסֵיהֶן הַמִּתְעַגְּלוֹת לְנוֹי. עַתָּה בְּאֹרֶךְ־רוּחַ נְחַכֶּה

לִמְלאוֹת יְמֵיהֶן, כַּמִּשְׁפָּט. וּבְאֵין מְיַלְּדוֹת, חֵי הָרָן אָבִי אִם לֹא

אֶהְיֶה אֲנִי הָאִישׁ. הַמְּעַבְּרָן יִהְיֶה גַּם מְיַלְּדָן. וְכִי חָסֵר אֲנִי

מְיֻמָּנוּת וְנִסָּיוֹן מִכָּל יְמוֹת נָסְעִי עִם עֲדָרַי מֵאוּר־כַּשְׂדִּים

עַד הֵנָּה?…כִּדְבָשׁ מָתְקוּ לִי, יֶחֱרַב בֵּיתָן…כְּמוֹ אִמָּן,

יִנּוֹן זִכְרָהּ, בְּעוֹד בְּשָׂרָה אָבִיב…הַמַּמְזֵרְתּוֹת, הֵן בּוֹחֲרוֹת

לְהַעֲמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ הֵן אֲשֶׁר הִשְׁקוּנִי לְשָׁכְרָה וְשָׁכְבוּ אֶת אֲבִיהֶן

הֲלוּם־הַיַּיִן. כְּאִלּוּ חָדָשׁ אֲנִי עִמָּהֶן. כְּאִלּוּ בְּתוּלוֹת

הָיוּ עוֹד בְּבוֹאִי אֲלֵיהֶן. כְּאִלּוּ לֹא יְדַעְתִּין בְּלֵילוֹת הִלּוּלוֹתֵינוּ

עַל גֻּלּוֹת הַמַּיִם. מֵאָז הֱיוֹת לָהֶן אֹרַח כַּנָּשִׁים…

לוּ יְהִי כֵן, אִם זֶה חֶפְצָן. וַדַּאי כַּךְ גַּם יִבְחַר

אַבְרָם, דּוֹדִי הָרָם וְהַנִּשָּׂא, עֵת כִּי יִשְׁלַח אֵלֵינוּ אֶת סוֹפְרוֹ

לִכְתּוֹב עַל לוּחַ־חֹמֶר אֶת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ, דָּבָר דָּבוּר

עַל אָפְנָיו. הֵן תֶּרַח־סָבָא הוּא אֲשֶׁר הִנְהִיג בַּמִּשְׁפָּחָה

וַיָשֶׂם לָהּ לְחֹק: לֹא הַמַּעֲשֶׂה עִקָּר כִּי סִפּוּרוֹ עִקָּר.

וְהַשֵּׁמוֹת…הַלָּלוּ חֲשׁוּבִים מֵאֵין כְּמוֹתָם…וְאִם בָּנִים

תֵּלַדְנָה לִי אֵפוֹא, וְנִקְרָא בֶּן הַבְּכוֹרָה מוֹאָב כִּי לְמוֹ־אָב

הָרְתָה, וּבֶן־עַמִּי תִּקְרָא לִבְנָהּ הַצְּעִירָה, כִּי מֵעַמָּהּ יְהִי!

טבריה, 1.8.1990

---

אַהֲבַת יַעֲקֹב לְרָחֵל

מאת

אהרן אמיר

בלדה

…שָׁנִים עַל שָׁנִים

בָּהּ עָבַד

בְּחֶרְבוֹנֵי־הַקַּיִץ

וּבְלֵילוֹת־קָרָה —

גַּם הֵתֵל הֵתֵלוּ בּוֹ

פַּעַם וְעוֹד פַּעַם

עַד אֲשֶׁר נֶעְתַּר לוֹ לָבָן

וַתָּקוּם לוֹ רָחֵל לְאִשָּׁה.

…וַיֻּחַג הַמִּשְׁתֶּה

וּבָאָרֶץ רָעָב

וַיֹּאכַל לְשָׂבְעָה הֶחָתָן

אַךְ עֵינָיו בִּרְחֵלוֹ שֶׁאָהַב —

וּמֻכֵּי־הַכָּפָן

קְרוּאֵי־הַמּוֹעֵד

מִלְּאוּ כְּרֵסָם אַף הוֹתִירוּ

וַיֵּצְאוּ בִּמְחוֹלוֹת־מַחֲנַיִם.

וַיְהִי בַּבֹּקֶר

וְהִנֵּה זֹאת הַפַּעַם רָחֵל

הִיא וְלֹא אַחֶרֶת —

אַךְ לֹא כִּתְמוֹל־שִׁלְשׁוֹם

כִּי טַעֲמָהּ שֻׁנָּה

לִבְלִי הַכִּיר אוֹתָהּ:

רָחֵל הַמִּתְרַפֶּקֶת

הָפְכָה לוֹ לְמַשְׁחִית

בַּקֶּרִי הִיא הוֹלֶכֶת

וּמְזָרָה אֵימִים

רַק רֹגֶז תַּשְׂבִּיעֵהוּ

וְתוֹחַלְתּוֹ תִּבְזֶה

וְכָל תְּשׁוּקָתָהּ

אַךְ טֶרֶף וְקִנְיָן.

…וַיַּרְא הָאִישׁ לַהַוָּתוֹ

כִּי הַתַּרְמִית לֹא תָּמָה

כִּי בְּכַחַשׁ סַבּוּהוּ אֲרָם

וְאֵין לוֹ פּוֹדֶה מִיָּדָם —

וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֵּבְךְּ

וַיִּדֹּר כִּי יַרְבֶּה הוֹן־בֵּיתָהּ

גַּם יוֹסֶף

וַיִּשָּׁבַע לָהּ עַבְדּוּת עַד־מָוֶת

וְנָשׂוֹא חֶרְפָּתוֹ דּוּמִיָּה.

…וַיְהִי לְיָמִים בְּהַקְשׁוֹתָהּ לָלֶדֶת

וּבְלִדְתָּהּ אֶת נַפְשָׁהּ הוֹצִיאָה

בְּנָסְעָם מִבֵּית־אֵל אֶפְרָתָה

הַרְחֵק מִפַּדַּן־אֲרָם

עוֹד הָיְתָה מִתְנַכְּרָה וְשׂוֹטֶמֶת

לְאִישָׁהּ אַף לִפְרִי־בִּטְנָהּ —

אֲבָל הוּא הַמְקֻלָּל

תּוֹחַלְתּוֹ לָהּ זָכַר

וּלְבָבוֹ עוֹד מָלֵא

אַהֲבַת־נְעוּרִים נִצַּחַת

וַיִשְׁכַּח לָהּ תִּגְרַת יָדָהּ

וּמְרִי־שׁוֹט־לְשׁוֹנָהּ יִשֶּׁה

וּמַצֶּבֶת־עוֹלָם הִצִּיב לָהּ

עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

טבריה, 1.8.1990

---

תְּפִלָּה לְשָׁאוּל כִּי יַעֲטוֹף בְּהִנָּצְלוֹ מִיַּד דָּוִד בַּמְּעָרָה

מאת

אהרן אמיר

וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרתֹ אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר ְשָׁאוּל בַּלָּט. שמואל א כד, 5

יַהְוֶה

מָה־רַבּוּ צָרַי

רַבִּים קָמִים עָלַי

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי

וְלַעֲפַר־מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי

עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי

עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי

יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם

עַד אָנָה יָרוּם אוֹיְבִי עָלַי

כָּל רוֹאַי יַלְעִיגוּ לִי

יַפְטִירוּ בְּשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ

בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֶרֶב וְחִצִּים

וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה

הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג

נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי

וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתַי

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים

עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי

יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם

וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל

חָנֵּנִי יַהְוֶה

כִּי אֻמְלָל אָנִי

רְפָאֵנִי יַהְוֶה

כִּי נִבְהָלוּ עֲצָמַי

וְנַפְשִׁי נִבְהָלָה מְאֹד

עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי

עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרַי

חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי

כִּי בְךָ חָסָתָה נַפְשִׁי

וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה

עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת

מְפַלְּטִי מֵאוֹיְבָי

אַף מִן קָמַי תְּרוֹמְמֵנִי

מֵאִישׁ חָמָס תַּצִּילֵנִי

אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי

אֱלֹהֵי יִשְׁעִי

טבריה, קיץ 1990

שירי ברית חדשה

מאת

אהרן אמיר

---

יֵשׁ וַאֲנִי

מאת

אהרן אמיר

יֵשׁ וַאֲנִי

מִתְיַחֵס לְעַצְמִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי

אַבָּא שֶׁלִּי

יֵשׁ וַאֲנִי

יוֹדֵעַ וָעֵד

כִּי אֵין לִי אָבוֹת

אֲחֵרִים עַל פָּנַי

וְיֵשׁ וַאֲנִי

מִתְקוֹמֵם עַל עַצְמִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי

בְּנִי בַּר־נִדְרִי

אַךְ אֵדַע בְּכָל עֵת

כִּי אֲנִי הַרְבֵּה

כִּי אָבוֹת וּבָנִים

בְּיֵשִׁי אֲצוּרִים

וַהֲגַם שֶׁאֶחָד אָנֹכִי

לֹא אֶחָד הוּא הַיֵּשׁ

אֲשֶׁר

בִּי

סן־מרטן־דה־שאן, פאריז, 12.12.88

---

הִנֵּה

מאת

אהרן אמיר

הִנֵּה־זֶה גּוּפִי לְפָנַי

כְּמוֹ לֶחֶם

וְדָמִי מְפַכֶּה

בּוֹ כַּיַּיִן

הִנֵּה־זֶה עָמַסְתִּי

עַצְמִי עֲלֵי־שֶׁכֶם

וְגוּפִי לְדָמִי

נֵבֶל־יַיִן

אֶשָּׂא רַגְלַי לָלֶכֶת

אֶל הַר־הַמּוֹרִיָּה,

לַחְמִי עִמָּדִי

וְיֵינִי בְּנִבְלִי —

הִנֵּה הָעֵצִים

הִנֵּה גַּם הָאֵשׁ

אֶהְיֶה־נָא אֲנִי

הַשֶּׂה

לְעוֹלָה

סן־מרטן־דה־שאן, פאריז, 12.12.88

---

לִגְיוֹן

מאת

אהרן אמיר

וַיְהִי כִּרְאֹותוֹ אֶת יֵשׁוּעַ מֵרָחוֹק וַיָּרָץ וַיִשְׁתַּחוּ לוֹ…

וַיִּזְעַק קוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמֵר מַה לִּי וָלָךְ יֵשׁוּעַ בֶּן־אֵל־עֶלְיוֹן

הִנְנִי מַשְׁבִּיעֲךָ בֵּאלֹהִים אֲשֶׁר לֹא תְּעַַנֵּנִי…

וַיִּשְׁאָל אוֹתוֹ מַה שְּׁמֵךָ, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לִגְיוֹן שְׁמִי,

כִּי רַבִּים אֲנַחְנוּ.

(מרקוס ה, 6־9)

לוּ יְהִי כֵן. מִי אֲנִי שֶׁאַכְחִישׁ. לְמַעַן הָאֱמֶת,

אֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל הֵיטֵב. כְּמוֹ לוּ אֶתְמוֹל הָיָה זֶה.

אֶת הַסִּפּוּר, לְגִרְסוֹתָיו, שָׁמַעְתִּי כְּבָר לֹא פַּעַם,

כַּמּוּבָן. עוֹף־הַשָּׁמַיִם מוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, כָּךְ אוֹמְרִים.

וְעוֹד אוֹמְרִים שֶׁאֵין עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ. אֲבָל הָיָה גַּם מִי

שֶׁדָּאַג לְהַפְרִיחַ עָשָׁן, תִּמְרוֹת־עָשָׁן. בָּרִי לִי, לְמָשָׁל,

שֶׁמְּכוֹנַת־הַתַּעֲמוּלָה הַמְתֻרְגֶּלֶת שֶׁהִפְעִילוּ תַּלְמִידָיו עָבְדָה

שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת לְהָפִיץ אֶת הָעֻבְדּוֹת — וְגַם לָתֵת בָּן צֶבַע

וּלְפַרְכְּסָן. אֵין סָפֵק, כְּכָל שֶׁבָּהֶם הַדָּבָר תָּלוּי,

הוּא יִכָּנֵס לַפוֹלְקְלוֹר בְּכָל קַצְוֵי הַקֵּיסָרוּת, אִם לֹא

לְמַעְלָה מִזֶּה. מִצִּדִּי, אַדְרַבָּה. הֲרֵי זֶה טוֹב כָּל־כָּךְ

לַפַּרְנָסָה. לֹא לְחִנָּם, סוֹף־סוֹף, אֲנָשִׁים בָּאִים אֵלַי

מִמֶּרְחַקִּים אֶל “פֻּנְדַּק־הַלִּגְיוֹן” שֶׁלִּי, מִי בָּרֶכֶב וּמִי בְּסוּסִים,

לְהֵיטִיב אֶת לִבָּם בַּדָּגִים הַצְּלוּיִים שֶׁאֲנִי מֵכִין לָהֶם,

וּבְיֵינוֹת הַגּוֹלָן, וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ לָזוּן אֶת עֵינֵיהֶם בִּי,

בָּאַגָּדָה הַמְהַלֶּכֶת, בִּמְחִילָה. זְחוּחֵי־דַּעַת שֶׁבָּהֶם, אוֹ עַזֵּי־מֵצַח,

אֵינָם מִתְבַּיְּשִׁים לְהַצִּיג לִי שְׁאֵלוֹת בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, כְּמוֹ בָּאוּ,

לְנַסּוֹתֵנִי בְּחִידוֹת. לְמוּד אֹרֶךְ־רוּחַ, חֲתוּם־פָּנִים, אֲנִי מַקְשִׁיב

לָהֶם. הֲרֵי הֵם לָקוֹחוֹת שֶׁלִּי. זְכוּתָם לִשְׁאֹל. זְכוּתִי

לֹא לְהָשִׁיב. אַךְ מִי אֲנִי שֶׁאָזִים אֶת הַסִּפּוּר.

אֶת הָאֱמֶת לַאֲשׁוּרָהּ אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת, מָה? אֲנִי מֵבִין.

לֹא, אֵינְךָ מַפְרִיעַ. זֶה בְּסֵדֶר. עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת: כָּלְתָה רֶגֶל

מִן הַפֻּנְדָּק, וּבִשְׁעַת־עֶרֶב זוֹ אֵינֶנִּי מְצַפֶּה לְאֻשְׁפִּיזִים. הַמְתֵּן רַק

וְאֵיטִיב אֶת הַפְּתִילָה בָּעֲשָׁשִׁית. אָדָם רְצִינִי אַתָּה נִרְאֶה לִי.

וַדַּאי אֵינְךָ אַחַד הַבּוֹעֲרִים הַלָּלוּ, תַּלְמִידָיו, צֹאן־מַרְעִיתוֹ. וּבְכֵן,

אַגִּיד לְךָ. יָכוֹל אֲנִי לְהָעִיד רַק עַל עַצְמִי, וְעַל מַה

שֶׁהָיָה בֵּינוֹ לְבֵינִי. אֲשֶׁר לַיֶּתֶר, אֵינִי עָרֵב. מְהוּמָה גְּדוֹלָה

הָיְתָה שָׁם, גְּדוֹלָה מִדַּי. הַחֲזִירִים שֶׁדָּהֲרוּ אֶל אַחֲרִיתָם בְּתוֹךְ הַמַּיִם?

הַאִם רַק הַצָּגָה הָיְתָה זוֹ? אֵין תְּגוּבָה. “לֹא רָאִיתִי”, אוֹמְרִים,

“אֵינוֹ רְאָיָה”. שָׁמַעְתִּי כַּמָּה חִרְחוּרִים חֲנוּקִים, זֶה כֵּן. פְּרָט לָזֶה…

הֲלֹא תָּבִין, אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁקוּעַ הָיִיתִי עַד־לְמַעְלָה־רֹאשׁ בְּמוֹ־עַצְמִי.

עֶבְרָה וָזַעַם הָיוּ בִּי אָז כָּל הַיָּמִים. לַיְלָה וְיוֹמָם, כַּמְסֻפָּר,

בֶּהָרִים וּבַקְּבָרִים. צוֹעֵק וּפוֹצֵעַ אֶת עַצְמִי. נָכוֹן הוּא גַּם

שֶׁפְּעָמִים הַרְבֵּה אָסְרוּ אוֹתִי בִּכְבָלִים וַעֲבוֹתִים, וַאֲנִי נִתַּקְתִּים

כִּנְעֹרֶת וְלֹא עָצַר אִישׁ כֹּחַ לְכָבְשֵׁנִי. עַד שֶׁבָּא הַנָּצְרָתִי הַהוּא,

וּבְלִי עֲבוֹת וְכֶבֶל הִכְנִיעַנִי. בַּמֶּה? הַשֵּׁד יוֹדֵעַ! לֹא בְּעֶבְרָה

וְלֹא בְּזַעַם. הַזַּעַם הָיָה בְּעַצְמוֹתַי. בּוֹ הָיָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר. אוּלַי

מַה־שֶּׁקוֹרְאִים “כָּרִיזְמָה” בִּיוָנִית. אַף עַל פִּי כֵן, מִקְּהַל הַסַּקְרָנִים

וְהַנּוֹהִים שֶׁנִּתְלַוּוּ אֵלָיו, בְּמֹרֶךְ תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ בְּבִטָּחוֹן גּוֹבֵר,

בָּקְעוּ קוֹלוֹת הַצְּחוֹק. קְצָתָם הִכַּרְתִּי: הוֹלְכֵי־בָּטֵל מִבֵּית־צֵידָא

וּכְפַר־נַחוּם, גַּם אֲחָדִים שֶׁמִּן הָהָר, מֵאָפֵק וּמִגַּמְלָא, וְכֵן זַאֲטוּטִים

שָׂשִׂים־אֶל־רִיב; גַּם דַּיָּגִים אַנְשֵׁי־חָמָס מֵחוֹף הַמַּעֲרָב, מִן הַמִּתְגַּנְּבִים

עִם־לַיִל לִפְרֹשׂ רִשְׁתּוֹתֵיהֶם אֶצְלֵנוּ, מוּל חוֹף הַגַּדְרִיִּים.

וְהַדְבָרִים עַתִּיקִים.

אֲבָל אֲנִי סוֹטֶה מִן הָעִנְיָן. אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי אִם רַצְתִּי

לִקְרַאת הָאִישׁ הַהוּא, וְאִם אָמְנָם נָתַתִּי בְּקוֹלִי: "מַה לִי וָלָךְ,

יֵשׁוּעַ בֶּן־אֵל־עֶלְיוֹן!?" אָכֵן, בִּמְרוּצָה הָיְתָה אָז דַּרְכִּי תָּמִיד,

וּכְמִתְלָהֵם אָכֵן נָפַלְתִּי עַל רַגְלַי לִפְנֵי הָאִישׁ הַהוּא

דַּל־הַבָּשָׂר וְהַמְסֻגָּף, הַצּוֹעֵד מוּלִי כְּשָׁלִיחַ מְרַחֵף שֶׁלֹּא־מִכָּאן.

אַךְ הַאֻמְנָם אֲנִי הוּא שֶׁזָּעַקְתִּי אֶת הַדְּבָרִים הַמְיֻחָסִים לִי?

קָשֶׁה לִי לְשַׁעֵר. אֲבָל אַתָּה אוֹמֵר: עֵדִים לְךָ הַנִּשְׁבָּעִים עַל כָּךְ…

אֲנִי בּוֹחֵר לְהַאֲמִין כִּי הַשֵּׁדִים שֶׁאָחֲזוּ בִּי הֵם שֶׁזָּעֲקוּ.

אֶחָד מֵהֶם, אוּלַי, קָרָא לַנָּצְרָתִי וְהִשְׁבִּיעוֹ בְּשֵׁם אֱלֹהַּ

לְבַל יְעַנֵּהוּ. אַךְ אִם אוֹתִי תִּשְׁאַל, מֵאֵימָתַי בֶּן־נַגָּרִים

הוּא “בֵּן לְאֵל־עֶלְיוֹן”! כָּךְ הַיַּחְפָנִים הַלָּלוּ טוֹעֲנִים, אָמַרְתָּ?

טוֹב, אוֹתִי זֶה מַצְחִיק. אוּלַי הַלָּלוּ בְּרִית לָהֶם עִם הַשֵּׁדִים,

חִי־חִי…“לִגְיוֹן שְׁמִי, כִּי רַבִּים אֲנַחְנוּ”, זֹאת אָמְנָם עָנִיתִי

לוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁאַל לִשְׁמִי. סִיסְמָה הָיְתָה לִי זוֹ, אִם תִּרְצֶה:

תַּמְצִית כֹּחִי וְרַהֲבִי, חֵרוּק שִׁנַּי. הוּא גְּאָלַנִי אָז, נָכוֹן,

אֲבָל מֵאָז נִגְאַלְתִּי מַה־דַּלֹּתִי, מַה־קָּטֹנְתִּי…

עַכְשָׁו, אַתָּה אוֹמֵר, צָלְבוּ אוֹתוֹ? בִּירוּשָׁלַיִם? עַד כְּדֵי כָּךְ!

מָה אַגִּיד? הִגְזִימוּ, כָּךְ נִדְמֶה. אַךְ, כַּמּוּבָן, אֵינִי יוֹדֵעַ

אֶת הָרֶקַע…יֵשׁ לְהֵיטִיב אֶת הַפְּתִילָה עוֹד פַּעַם…אֲבָל אִם

תִּתֵּן דַּעְתְּךָ, אֱמֶת שֶׁמְסֻכָּן הָיָה הָאִישׁ. לֹא “מִסְכֵּן” אָמַרְתִּי. מְסֻכָּן.

עַכְשָׁו וַדַּאי יוֹתֵר מִקֹּדֶם: לֹא תֶּאֱרַךְ הָעֵת וְיַעֲשׂוּהוּ אֵל.

---

אָנֹכִי הַגֶּפֶן

מאת

אהרן אמיר

אָנֹכִי הַגֶּפֶן הָאֲמִתִּית וְאָבִי הוּא הַכּוֹרֵם.

(יוחנן טו, 1)

כֶּרֶם הָיָה לְאָבִי

בְּבַעַל הָמוֹן נְטָעוֹ

וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ

וַיִּטָּעֵהוּ

— וַיְקַו

גֶּפֶן הָיִיתִי לְאָבִי

בְּכַרְמוֹ בְּבַעַל־הָמוֹן

טֻלַּלְתִּי גֻּשַּׁמְתִּי

שָׁרָשַׁי כָּפַנְתִּי

דָּלִיּוֹת שִׁלַּחְתִּי

רִבִּיתִי שָׂרִיגִים

סִעַפְתִּי לִי בַּדִּים

וְאֶשְׁכּוֹלוֹת כָּבְדוּ

וַעֲנָבַי מָלְאוּ

מְשּׂוֹשׂ־תִּירוֹשׁ

— כֹּל שֶׁקִּוָּה

עָשִׂיתִי

גֶּפֶן־אַדֶּרֶת הָיִיתִי

בְּכֶרֶם אָבִי

כִּי תִּפְאֶרֶת כּוֹרֵם גַּפְנוֹ

וְתִפְאֶרֶת גְּפָנִים כּוֹרְמָם

— וְדַם עֲנָבַי

דַּם בְּרִית

3.1.1990

---

יָחֵף

מאת

אהרן אמיר

אֲשֵׁר לוֹ הַכַּלָּה הוּא הֶחָתָן וְרֵעַ הֶחָתָן הָעוֹמֵד וְשׁוֹמֵעַ

אוֹתוֹ שָׂמוֹחַ יִשְׂמַח לְקוֹל הֶחָתָן הִנֵּה שִׂמְחָתִי זֹאת עַתָּה

שְׁלֵמָה: הוּא יִגְדַל הָלוֹךְ וְגָדֵל וְאֲנִי אֶחְסַר הָלוֹךְ וְחָסֹר:

(יוחנן ג, 29־30)

הֵן הַבָּא אַחֲרַי

כְּבָר הָיָה לְפָנַי

וַאֲנִי קָטֹנְתִּי מֵהַתִּיר

שְׂרוֹךְ נְעָלָיו

וְשִׁבְעָתַיִם קַלֹּתִי

מֵרְעוֹת נִדְּחוֹתָיו

הֲלֹא עָפָר אֲנִי

תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו

זֶה הַבָּא אַחֲרַי

שֶׁהָיָה לְפָנַי

הוּא הָרוֹעֶה הַטּוֹב

אֲשֶׁר יָצָא שִׁמְעוֹ

אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ

בְּעַד צֹאנוֹ יִתֵּן

עֵת כִּי שָׂכִיר יָנוּס

בְּלִי יִדְאַג לַצֹּאן

הוּא הַבָּא אַחֲרַי

הוּא בְּנִי אַף חֲתָנִי

אֲשֶׁר קוֹלוֹ יְשַׂמַּח לִבִּי

וּבַשּׁוֹפָר אָרִיעַ לוֹ

אֲשֶׁר יָחֵף אָרוּצָה לְפָנָיו

לָסֹל בַּמִּדְבָּר מְסִלָּתוֹ

תְּהִי בְּשׂוֹרָתוֹ רִנַּת שְׂפָתַי

עֵת כִּי אִתַּם לִגְוֹעַ

21.1.1990

---

אוֹר

מאת

אהרן אמיר

לרעי ליהודה כי נאסף

רֵעִי בְּאַחַת מֵת

וּכְגָדִישׁ בְּעִתּוֹ נֶאֱסַף

חֶבְלֵי חַיִּים יָדַע רֵעִי

נַפְתּוּלֵי מָוֶת לֹא יָדַע

וְאַךְ אוֹר מִלְּאָהוּ קֶרֶב

בַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ

רֵעִי הִתְהַלֵּךְ בַּחשֶׁךְ

וּנְתִיבוֹ הָיָה נְהָרָה

וּבַחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי

לַאֲשֶׁר אֲפָפָהוּ חשֶׁךְ

כִּי בַּחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי

כָּל עוֹד לֹא הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ

אֶת הָאוֹר אָהַב רֵעִי

וְהָאוֹר אוֹתוֹ אָהַב

כִּי אִם גַּם לֹא הָיָה הוּא הָאוֹר

הֲלֹא בָּא לְהָעִיד עַל הָאוֹר

וַיֵּלֵךְ אוֹרוֹ הָלוֹךְ וְחָזָק

עַד אֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ

וְאוֹרוֹ עוֹד יֵלֵךְ עִמָּדִי

עַד נַחֲבֹר בְּחֶשְׁכַת־צַלְמָוֶת

טבריה, 21.1.1990

שירי בית וחצר

מאת

אהרן אמיר

---

לוּל

מאת

אהרן אמיר

אִשְׁתִּי

וּבִתִּי

וְנֶכְדָּתִי

בָּרְחוּ־נָסְעוּ לָהֶן מִכָּאן

כֻּלָּן בְּיַחַד

וְעָזְבוּ אוֹתִי כָּאן

לִמְנוּחוֹת —

וּבְחֶדֶר פְּנִימִי

הִשְׁאִירוּ

אֶת הַלּוּל

שֶׁל נֶכְדָּתִי הַקְּטַנָּה

הִשְׁאִירוּ לִי

אֶת לוּלָהּ

שֶׁל

נֶכְדָתִּי —

וְהַלּוּל עָשׂוּי

פְּלַסְטִיק יָצוּק

תַּבְנִית מַלְבֵּן

מַרְאֵה הֵיכָל —

אַמָּה אַחַת רָחְבּוֹ

וְאָרְכּוֹ אַמָּתַיִם

אַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתוֹ

וְקַוּוֹ שֵׁשׁ בָּאַמָּה סָבִיב

פַּסִּים פַּסִּים סָבִיב —

מֻסָּע עַל גֻּלּוֹת־גַּלְגַּל אַרְבַּע

מַעֲשֵׂה־חוֹשֵׁב

מַצָּעוֹ גֻּמִּי מֻקְצָף

סָפוּן בִּצְחוֹר צִפִּית־פּוֹלִיאֶתִילֶן

הַזְּרוּעָה לְבָבוֹנִים זְעַרְעָרִים

בְּצָהֹב

וְכָחֹל

וְאָדֹם —

וְנִשְׁאַר הַלּוּל נָטוּעַ

חֶדֶר לִפְנִים חֶדֶר

כְּמוֹ חֵפֶץ פֻּלְחָנִי

מֵאוּר־כַּשְׂדִים —

מֻצָּב הָכֵן

נָכוֹן לְעֵת שׁוּבָהּ

נָכוֹן לְשׁוֹבְבֵנִי

בְּכָל עֵת —

וְהֵמָּה בִּקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים

טבריה, 14.6.1988

---

יוֹנִים

מאת

אהרן אמיר

בְּשַׁעְתּוֹ הִתְקַנּוּ פֹּה מַזְגָּן בַּחֶדֶר הַגָּדוֹל. הַשֵּׁד יוֹדֵעַ לָמָּה.

כְּלוֹמַר, חָשַׁבְנוּ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ צֹרֶךְ, בְּכָל זֹאת. אַךְ לֹא הָיָה.

כָּל הַשָּׁנָה, לְרַבּוֹת יְמֵי הַקַּיִץ, הוּא דָּמוּם מֵאֵין דּוֹרֵשׁ לוֹ. הָרוּחוֹת

עוֹשׂוֹת אֶת שֶׁלָּהֶן, וְדַי לָנוּ בְּכָךְ. לְכָל הַיּוֹתֵר, מַפְעִילִים

אֶת הָרַוְחָן (מְאַוְרֵר, בְּפִי הָעָם)…עָלָה כַּמָּה שֶׁעָלָה. מִקַּח־טָעוּת,

אִם תִּרְצוּ, אוֹ טָעוּת בְּהַעֲרָכָה — לֹא חָשׁוּב. נַנִּיחַ לָזֶה. לְעִנְיָנֵנוּ כָּאן

הָעִקָּר הוּא שֶׁמְּנוֹעוֹ, הַקָּבוּעַ מִחוּץ לַחֶדֶר, כַּמּוּבָן, מִתְנוֹסֵס לוֹ

בַּמִּרְפֶּסֶת, שֶׁהִיא לְמַעֲשֶׂה מִרְפֶּסֶת הַמִּטְבָּח, הַפּוֹנָה אֶל צֵלַע הָהָר, מַעֲרָבָה.

כְּשֶׁהִתְחִילָה אֶצְלֵנוּ שְׁנַת־הַיּוֹנָה, כְּפִי שֶׁיְּפֹרַט עוֹד מְעַט, גִּלִּינוּ

שֶׁהַיּוֹנִים הֲלָלוּ נוֹחֲתוֹת עַל תֵּבַת־הַמָּנוֹעַ — הַקְּבוּעָה, כָּאָמוּר,

בְּקִיר הַמִּרְפֶּסֶת — נְפוּחוּת־זְפָקִים, מֻפְנָמוֹת כָּאֵלּוּ, הוֹגוֹת וּמַהְגּוֹת,

טְעוּנוֹת אַתֶּם־יוֹדְעִים־מָה. כָּךְ הָיוּ מְרַפְּדוֹת אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה

בְּלִשְׁלַשְׁתָּן. הִתְחַכַּמְנוּ לִפְרוֹשׂ עִתּוֹנִים יְשָׁנִים עַל אוֹתָהּ תֵּבַת מָנוֹעַ

וּלְהַנִּיחַ אֲבָנִים קְטַנּוֹת בַּפִּנּוֹת לְבַל יָעוּפוּ. הָלָלּוּ, כַּנִּרְאֶה, מְרַשְׁרְשִׁים

בָּרוּחַ, וְרִשְׁרוּשָׁם מַפְחִיד אֶת הַיּוֹנִים הַטַּנְפָּנִּיֹות, וְכָךְ נִפְטַרְנוּ מֵעָנְשָׁן.

לֹא שֶׁזֹּאת הָיְתָה הַכַּוָּנָה אוֹ שֶׁקִּוִּינוּ לְכָךְ דַּוְקָה, אֲבָל — יָצָאנוּ חֲכָמִים.

*

בְּחִבּוּט־כְּנָפַיִם וּבְאֲרֶשֶׁת חֲשִׁיבוּת שֶׁל אֲנִי־וְאַפְסִי־עוֹד

אִוּוּ לָהֶן אֶצְלֵנוּ מִשְׁכַּן־קֶבַע, נוֹטוֹת־חֶסֶד, מְחַרְבְּנוֹת עַל הַמִּרְפֶּסֶת

וְעַל אַדְנֵי־הַחַלּוֹנוֹת. אֲחַר־כַּךְ צֵא וְקַרְצֵף אַחֲרֵיהֶן, מֵאֲרִיחֵי־רִצְפָּה

וּמִטִּיחַ גְּרִיסִי, בִּדְלֵי נוֹצָה בְּלוּלִים בְּדִבְיוֹנִים

צְהֻבִּים־אֲפַרְפָּרִים. מִינֵי פַּשְׁטִידוֹת קְטַנּוֹת, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדְכֶם. צֵא

וַחֲשׁוֹב גַּם עַל הַכִּנִּים הַקְּטַנּוֹת, שֶׁדַּרְכָּן, לְדִבְרֵי יוֹדְעֵי־דָּבָר, לְהַשִּׁיר אוֹתָן

וּלְשַׁיְּרָן בִּמְקוֹמוֹת קִנּוּנָן אוֹ בִּקּוּרָן — וְהָיָה אִם נוֹסְפוּ גַּם אֵלּוּ עַל שׂוֹנְאֵינוּ!…

מִכָּל־מָקוֹם, הִתְחִילוּ לִנְהוֹג כָּאן מִנְהַג בַּעֲלֵי־בַּיִת לְכָל דָּבָר,

בִּפְרָט אִם נֶעְדַּרְנוּ פֶּרֶק־זְמַן נִכָּר. גַּם עַכְשָׁיו אֲנִי שׁוֹמֵעַ מִדֵּי־פַּעַם,

כְּשִׁבְתִּי בַּחֶדֶר פְּנִימָה, קוֹל צִפְצוּף וּמַשַּׁק כַּנְפֵי סִיּוּר מִבַּחוּץ, אַךְ

בְּצֵאתִי אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהַסַּיֶּרֶת בַּחֲרָה לָהּ מַרְגּוֹעַ עַל פִּנַּת גַּג מִמּוּל,

שֶׁלֹּא כְּבֶעָבָר, כְּשׁנֹּוחֲתוֹת הָיוּ עַל תֵּבַת מְנוֹעַ הַמַּזְגָּן. הִנֵּה זֶה שׁוּב,

אֲנִי שׁוֹמֵעַ, פָּרְשׂוּ אֶבְרָה לִפְרוֹחַ. אֶפְשָׁר לַחֲשׁוֹב מִי יוֹדֵעַ מָה! בְּסַךְ־הַכֹּל

מְדֻבָּר בְּמַסַּע־חָלָל צָנוּעַ לְמַדַּי: לֹא בֵּין־כּוֹכָבִי אֶלָּא, לְכָל הַיּוֹתֵר, בֵּין־כַּרְכֻּבִּי.

*

יוֹנִים, יוֹנִים. בִמְטֻשְׁטָשׁ צָפִים־עוֹלִים בִּי פֵּרוּרֵי דַּעַת וְהַשְׂכֵּל. מִימֵי בֵּית־הַסֵּפֶר,

מִשִּׁעוּרֵי הַטֶּבַע. לְמָשָׁל, שֶׁכַּמָּה מִתְּכוּנוֹתֵיהֶן הֵן הִפּוּכוֹ שֶׁל הַמְיֹחָס

לָהֶן. שֶׁהֵן אָנֹכִיּוֹת דַּוְקָה, רָעוֹת־מֶזֶג, אֲפִלּוּ אַכְזָּרִיּוֹת בֵּינָן לְבֵין

עַצְמָן. וּבְהֶקְשֵׁר אַחֵר עוֹלֶה בְּזִכְרוֹנִי מַעֲשֶׂה בְּיוֹנֵי־דֹּאַר שֶׁבָּהֶן,

סֵמֶל שֶׁל מְסִירוּת וְאִינְטֶלִּיגֶנְצְיָה, בְּמוּבָן יָדוּעַ, וְהֵן שֶׁנָּחֲתוּ הַיְשֵׁר

אֶל קַעֲרַת הַגַּרְעִינִים בַּחֲצַר מִפְקַדְתּוֹ שֶׁל הַקָּצִין הַתֻּרְכִּי בְּקֵיסַרְיָה,

בְּדַרְכָּן מִתַּחֲנַת־הַנִּסְיוֹנוֹת בְּעַתְלִית אֶל קַוֵּי הַבְּרִיטִים, וּבָזֹאת

הִסְגִּירוּ לְמַעֲשֶׂה אֶת אַנְשֵׁי־נִילִ"י וְהֵסַבּוּ בְּמוֹתָהּ שֶׁל שָׂרָה.

*

יֵשׁ לָהֶן, מִן הַסְּתָם, חַיֵּי־צִבּוּר מְעַנְיְנִים, אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי

מְעֻנְיָן בָּהֶם. לִי, סוֹף־סוֹף, הֵן מַשְׁאִירוֹת, עַל מִרְפֶּסֶת הַמִּטְבָּח,

אֶת הַמּוּצָר הַסּוֹפִי בִּלְבָד. בְּמִדַּת־מָה יֵשׁ לִי אָמְנָם

עִנְיָן כָּפוּי בַּסְּקָטוֹלוֹגְיָה שֶׁלָּהֶן, אַךְ מַה לִּי וְלָאֶסְכָטוֹלוֹגְיָה הַקְּשׁוּרָה

בָּהֶן מִשּׁוּם־מָה, לַסִּמְלִיּוּת הַמַּחֲלִיאָה וְהַמְטֻכְסֶסֶת שֶׁהִדְבִּיקוּ לָהֶן בְּנֵי־נֹחַ.

בְּיִחוּד אוּלַי בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ, בְּדוֹרוֹתֵינוּ. בְּנֵי־אָדָם אָנֹכִיִּים, רָעֵי־מֶזֶג כְּמוֹהֶן.

דּוּ־פַּרְצוּפִיִּים, אֲפִלּוּ אַכְזָרִיִּים. כְּמוֹ הַסּוֹבְיֵטִים, בְּשַׁעְתּוֹ, שֶׁהִסְתַּיְּעוּ

לְצֹרֶךְ זֶה בְּשֵׁרוּתָיו הַמְּסוּרִים שֶׁל פַּבְּלוֹ פִּיקַסּוֹ, מִתָּמֵם וּבֶן־אַלְמָוֶת.

כְּמוֹ תַּלְמִידֵיהֶם לְיָמִים, אַבּוּ־עַמַּאר וְחֶבֶר הַ“אַבָּוַאת” שֶׁלּוֹ, הַמְּשַׁלְּחִים בָּנוּ

כְּלֵי־חָמָס עַל צְחוֹר כַּנְפֵי יוֹנָה, עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהֶם. וּכְמוֹ

תַּלְמִידֵיהֶם שֶׁבְּכָאן, מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּתְרָס כִּבְיָכוֹל, כָּל אֵלֶּה

שֶׁבְּחֶרֶט, בְּאֹמֶר וּבִצְלִיל הֵם שׁוֹטְפִים אוֹתָנוּ, כְּמוֹ לְתֻמָּם,

בְּפוֹרְנוֹגְרַפְיָה שֶׁל שָׁלוֹם.

טבריה, ספטמבר 1987

---

יוּפִּיטֶר וְהַנְּמָלִים

מאת

אהרן אמיר

עַד עַכְשָׁו לֹא הָיוּ לָנוּ כָּאן אַף פַּעַם בְּעָיוֹת

שֶׁל נְמָלִים. עַכְשָׁו צָצוּ לָרִאשׁוֹנָה. הַנְמָלִים. כְּלוֹמַר

הַבְּעָיוֹת. אָנִי מְנַסֶּה לַחֲשׁוֹב לָמָּה. אוּלַי בִּגְלַל

שֶׁקָּרְאוּ אֶת יִצְחָק אוֹרְפָּז. אוּלַי בִּגְלַל גַּל הַחֹם

שֶׁהִקְדִּים וְהִתְמִיד. אוּלַי, לְהֵפֶךְ, בִּגְלַל הַחֹרֶף, שֶׁהָיָה

קַר הַשָּׁנָה בִּמְיֻחָד. אֲבָל הָיוּ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה

גַּם בְּשָׁנִים קוֹדְמוֹת, וּנְמָלִים לֹא הָיוּ!

אֵין בָּהֶן אָמְנָם מִשּׁוּם מִטְרָד. עֲדַיִן לֹא. אַף עַל פִּי

כֵן הֵן מַטְרִידוֹת. עוֹמֵד אָדָם, לְמָשָׁל, בַּמִּטְבָּח וְשׁוֹטֵף כֵּלִים

בַּכִּיּוֹר לְפִי תֻּמּוֹ, מְהַרְהֵר בְּנַחַת בְּמַה שֶּׁמְּהַרְהֵר,

וְהִנֵּה, עַל מַדְּפֵי הַשַּׁיִשׁ הַמְחֻקֶּה שֶׁלִּצְדָדִים, הוּא מַבְחִין

בָּהֶן: אַחַת וְעוֹד אַחַת. אַחַת פֹּה. אַחַת שָׁם.

אַחַת לְכָאן, וְאַחַת לְכָאן. מְחַפְּשׂוֹת מָה, לַעֲזָאזֵל?

עַל כָּרְחוֹ אָדָם נִטְרָד מִן הַזַּכִּים וְהַפּוֹרִים

שֶׁבְּהִרְהוּרָיו. עַל כָּרְחוֹ אָדָם מוֹעֵךְ אֶת הַנְּמָלִים הַהֵן

(כָּל אַחַת כְּשִׁעוּר גַּרְגֵּר־אָבָק) אַחַת לְאַחַת.

אַחַת בְּאֶצְבָּע. אַחַת בִּקְמִיצָה.

אַחַת בְּזֶרֶת. אַחַת בְּאֲגוּדָל.

וְהִרְהוּרָיו נִמְעָכִים עִמָּהֶן.

הוּא מֵצִיף בְּמַיִם רִצְפּוֹתָיו, וְעוֹד הֵן מוֹסִיפוֹת לָבוֹא.

הוּא מְפַנֶּה מַדָּפִים שְׁלֵמִים שֶׁל שִׁמּוּרֵי־מָזוֹן

וּמְרַבֵּץ אוֹתַם בִּפְלִיט. לְלֹא הוֹעִיל. מִתּוֹךְ גִּישָׁה

נַתְחָנִית־מַדָּעִית הוּא מִתְחַקֶּה אַחַר שָׁרְשֵׁי הַבַּעֲיָה.

וְאָכֵן, בְּבֵית־הַשִׁמּוּשׁ הַקָּטָן, שֶׁכִּמְעַט אֵינוֹ בְּשִׁמּוּשׁ, הוּא מְגַלֶּה

כְּעֵין קֻפָּה שֶׁל חוֹל רוֹחֵשׁ־חַיִּים. מִן הַסְּתָם, יֹאמַר,

כָּאן הַמָּקוֹר. זֶה הַמַּעֲרָךְ הָעָרְפִּי, מוּצַב פִּקּוּד וּבַקָּרָה,

מַטֵּה הַמַּחְתֶּרֶת. בַּחֳרִי־אַף הוּא מִסְתָּעֵר

עַל קֻפַּת־הַשְּׁרָצִים בִּמְנַת פְלִיט רַצְחָנִית, וְאַחַר־כַּךְ

מַתִּיךְ עָלֶיהַ מַיִם מְלֹא הַדְּלִי.

הַתּוֹצָאוֹת מַזְכִּירוֹת לוֹ אֶת נֲגָסָקִי וְהִירוֹשִׁימָה,

אוֹ אֶת דְּרֶסְדֶּן הַמֻּפְצֶצֶת־לִרְוָיָה. אוֹ אַף אֶת נֵד הַבּוֹץ

אֲשֶׁר יִגְלשׁ פִּתְאֹם מִמְּרוֹם־הָרִים לַשְּׁפֵלָה, בַּלֵּעַ

עִיר וּכְפָר עַל כָּל יוֹשְׁבָם, בִּדְרוֹם־אֲמֶרִיקָה הָרְחוֹקָה

אוֹ בְּאִיטַלְיָה שֶׁמֵּעֵבֶר לָאַמְבָּט. הֵן מַזְכִּירוֹת

סוּפוֹת טוֹרְנַדוֹ וְטַיְפוּן בְּבֶנְגְּלָה־דֶּשׁ וּבַפִילִיפִּינִים.

וְאָז, מֶשֶׁךְ שַׁבְרִיר שֶׁל שְׁנִיָּה, הוּא חָשׁ עַצְמוֹ

דֵּמִיאוּרְגוֹס, אֲדוֹן־עוֹלָם, שׁוֹפֵט־תֵבֶל, חוֹתֵךְ

חַיִּים וּמָוֶת לְכָל חַי, תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה,

קוֹבֵעַ כּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם. יַהְוֶה, אוֹ

זֶבְס, אוֹ

יוּפִּיטֶר.

טבריה 22.5.1989

---

נְתִיבֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

מאת

אהרן אמיר

מקרא בא"מ לונץ

לִפְנֵי כְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הוּא מַתְחִיל לְהַלֵּךְ בִּנְתִיבוֹת צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם,

וְהָעִיר תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת אֲדוֹנֵנוּ הַשּׂוּלְטַאן מוּרַאד הַחֲמִישִׁי יָרוּם הוֹדוֹ.

מְהַלֵּךְ כִּמְגַשֵּׁשׁ בַּאֲפֵלָה בַּאֲשֶׁר עֵינָיו עֲשַׁשׁוֹת וְהוּא עִוֵּר גָּמוּר כִּמְעַט

וּבְמֶשֶׁךְ שֶׁבַע שָׁנִים מֵעֵת בּוֹאוֹ לְהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' בּעיה“ק יְרוּשָׁלַיִם ת”ו

הוּא שָׂם אֶת לִבּוֹ לָתוּר וְלַחְקוֹר

אַחַר תְּכוּנַת וְטֶבַע הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת מַצָּבָהּ וּמַעֲמָדָהּ

עַל־פִּי חֻקֵּי הַגעאָגראַפִיע הַחֲדָשָׁה לִשְׁלשֶׁת חֲלָקֶיהַ

חוֹקֵר וְדוֹרֵשׁ עַד מְקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת

רַק לְמַעַן בּוֹא עַד תַּכְלִית מַהוּת וּמֶזֶג הָאָרֶץ הַמְהֻלָּלָה הַזֹּאת

וְלֹא עוֹד אֶלָּא עוֹבֵר הוּא עַל פְּנֵי סִפְרֵי שְׂפַת עֵבֶר

אֲשֶׁר יַטִּיפוּ מִלָּתָם עַל הָעִנְיָן הַנּוֹכְחִי, וְהִנֵּה

לְדַאֲבוֹן לֵב עָלָה עַל פְּנֵי כֻּלָּם קִמְשׁוֹנֵי הַ“שְּׁגִיאוֹת”

כִּסּוּ פְּנֵיהֶם חֲרוּלֵי הַגֻּזְמוֹת (זוּלַת אֲחָדִים מֵהֶם הַיּוֹצְאִים מִן הַכְּלָל)

וְלִמְגִנַּת לִבּוֹ נִמְצָא לָמֵד כִּי לֹא הִתְעוֹרֵר אִישׁ עֲדֶנָּה

לִכְתֹּב סֵפֶר אֲשֶׁר יְכַלְכֵּל אֶת כָּל תְּכוּנַת עִיר־הַקֹּדֶשׁ בָּאֵר הֵיטֵב

אִם כִּי לֹא לִפְעָמִים יִמָּצְאוּ סוֹפְרִים וּסְפָרִים רַבִּים

עַל עִנְיָן קָטָן אֲשֶׁר לֹא הָיָה שָׁוֶה לִכְתֹּב עָלָיו אַף סֵפֶר אֶחָד.

עַל כֵּן גּוֹמֵר הוּא אֹמֶר לֶאֱזוֹר כַּגֶּבֶר חֲלָצָיו

לִכְתֹּב עֲלֵי סֵפֶר חֻקָּה אֶת תֹּאַר וּמַתְכֹּנֶת עִיר־הַקֹּדֶשׁ

מַעֲמָדָהּ וּמַצָּבָהּ וּמַצַּב הַיּוֹשֵׁב עָלֶיהָ

כְּכָל חֻקֵּי הַטּאָפּאָגראַפִיע דָּבָר לֹא נֶעְדָּר.

“מְאֹד אִוְּתָה נַפְשִׁי”, יֹאמַר בְּ“רֹאשׁ דָּבָר” אֲשֶׁר יִכְתֹּב

“בִּמְקוֹם הַקְדָּמָה” לְסִפְרוֹ, "לְהוֹצִיאוֹ כֻּלּוֹ בְּחֵלֶק אֶחָד

אַךְ לְדַאֲבוֹן לְבָבִי לֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ לְהָפִיק אֶת זְמָמֵי לְבָבִי

כִּי יַד הַהֶכְרֵחַ חָזְקָה עָלַי לְחַלְּקֵהוּ לִשְׁנַיִם, וּמִי שָׂר

עִם הַהֶכְרֵחַ וְיוּכַל לוֹ? אַךְ הֱיוּ בְּטוּחִים, קוֹרְאִים יְקָרִים",

הוּא מוֹסִיף וְאוֹמֵר לְנַחֲמֵנוּ, "כִּי מִיָּד כַּאֲשֶׁר יָשׁוּבוּ לִי

הוֹצְאוֹתַי אָז אֲמַהֵר לְהָבִיא עַל מִשְׁבַּח הַדְּפוּס

אֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי".

וְעוֹד:

"וְעַתָּה קוֹרֵא יָקָר! גַם אָנֹכִי בְּעַצְמִי לֹא אֶתְפָּאֵר כִּי

מְלַאכְתִּי נְקִיָּה מִכָּל מוּם וָדֹפִי, רַק זֹאת אוּכַל לְהַגִּיד

כִּי עַד מְקוֹם שֶׁיָּדִי מַגַּעַת עָשִׂיתִי, לֹא מָנַעְתִּי מֵעָמָל נַפְשִׁי

וּמִיגִיעָה גֵּוִי. לֹא הָיִיתִי מָהִיר לִשְׁפֹּט, וְרַק כָּל דָּבָר שָׁקַלְתִּי

פְּעָמִים הַרְבֵּה בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלִי, וְאִם אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה

עוֹד תִּמְצָא מִשְׁגֶּה בִּדְבָרִי עָלֶיךָ לָדוּן אוֹתִי לְכַף זְכוּת:

וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וַחֲכָמָיו לֹא אֵבוֹשׁ לֹאמַר כִּי בְּכָל סִפְרֵי

שְׂפַת עֵבֶר אֲשֶׁר הָיוּ נֶגֶד עֵינַי לֹא רָאִיתִי עוֹד סֵפֶר

אֲשֶׁר יִהְיֶה עָרוּךְ בְּסֵדֶר נָכוֹן, וְדָבָר לֹא יֵעָדֵר בּוֹ, וְיִהְיֶה

נָקִי מִסִּפּוּרֵי הֲבָלִים וּגֻזְמוֹת יוֹתֵר מִמֶּנּוּ,

וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר ‘הַשֵּׂכֶל’ נֵר לְרַגְלָיו וְ’הָאֱמֶת' אוֹר

לִנְתִיבוֹתָיו יוֹדֶה לִדְבָרַי אֵלֶּה".

בִּרְחוֹב־לוּנְץ הַקָּטָן אֲשֶׁר בְּתֵל־אָבִיב, בַּקֶּטַע שֶׁבֵּין

בִּיל"וּ לִיהוּדָה הַלֵּוִי, בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ בֵּין בֵּיתָהּ לְבֵיתִי,

יָדַעְתִּי בְּשֶׁכְּבָר הַזְּמָנִּים, בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית שֶׁל לֵיל דֶּצֶמְבֶּר

קַר, זֶה חֲמִשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, נְשִׁיקַת אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה.

שָׁלשׁ שָׁעוֹת עָמַדְנוּ כְּמוֹ גְּלָמִים, חֲבוּקִים עַל הַמִּדְרָכָה,

שְׁעוּנִים אֶל גְּדֵר־בֶּטוֹן שֶׁל בַּיִת דַּל, עֵץ־יָקָרַנְדָּה מְאַוֵּשׁ

מֵעָלֵינוּ, מִתְנַשְׁמִים בְּהֶמְיַת־לֵב, צוֹחֲקִים וּנְבוֹכִים

וּמִתְלַחֲשִׁים בְּחִשּׁוּק שְׂפָתַיִם חוֹשְׁקוֹת. בְּלִי דַּעַת מֶה הָיָה לָנוּ.

בִּירוּשָׁלַיִם, כּוֹתֵב א"מ לוּנְץ, כָּל הַחוּצוֹת מְרֻצָּפוֹת אֲבָנִים קְטַנִּים,

חַדִּים וַעֲקֻמִּים. אוּלָם גַּם רְצִיפַת הָאֲבָנִים בְּאֹפֶן רַע וּבְלֹא סְדָרִים

נֶעֶשְׂתָה, גָּדוֹל בְּצַד קָטָן, גָּבֹהַּ בַּעֲקֵב נָמוֹךְ, וְאִם לֹא יִתֵּן הַהוֹלֵךְ —

וּמַה גַּם הָרוֹכֵב — אֶת עֵינָיו עַל דַּרְכּוֹ לִבְלִי יָמִיטוּ רַגְלָיו, אָז לִרְגָעִים יְנַשֵּׁק

אֶת רִגְבֵי עֲפָרוֹ וְאֶת אֲבָנָיו יִרְצֶה.

וּבְהֶעָרָה יֵאָמֵר:

"הַפֶּחָה אֲשֶׁר הָיָה פֹּה לִפְנֵי שָׁנִים אֲחָדִים סָלַל לוֹ מְסִלָּה מִבֵּיתוֹ —

בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת הֻכְרַח לַהֲרֹס מְעַט מֵהַכִּפּוֹת וְהַתְּקָרוֹת הַמְּתוּחוֹת מֵעַל

הָרְחוֹבוֹת — עַד “שַׁעַר שְׁכֶם” אֲשֶׁר לֹא רָחוֹק הוּא מִמֶּנּוּ — דֶּרֶךְ

“שׂוּק אִיל קוּטַאנִין” הַנִּשְׁעָן לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ — וְדֶרֶךְ הַשַּׁעַר הַזֶּה

נָסַע כָּל הַיּוֹם בְּמֶרְכָּבָה מְרַקְּדָה לְבֵית הַקַּיִץ אֲשֶׁר הָיָה לוֹ

לֹא רָחוֹק מִדֶּרֶךְ יָפוֹ". [וּבֵית־הַקַּיִץ הַזֶּה, כִּמְדֻמֶּה, הֲלֹא הוּא

עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְהוּא הַנּוֹדָע בְּשֵׁם “בֵּית טִיכוֹ”.]

גַּם בְּ“שׁוּקֵי הַמִּסְחוֹר” מְהַלֵּךְ א"מ לוּנְץ הַצָּעִיר בְּעֵינָיו הָעֲשֵׁשׁוֹת.

רַק שְׁנַיִם הֵם הַשְּׁוִָקִים הָאֵלֶה, כַּכָּתוּב בְּסִפְרוֹ, הַנִּמְשָׁכִים עַל־פְּנֵי כָּל הָעִיר,

אֶחָד לְאָרְכָּהּ וְאֶחָד לְרָחְבָּהּ. אֶחָד הַהוֹלֵךְ לְאֹרֶךְ הָעִיר יָחֵל מִ“שַּׁעַר יָפוֹ”

וִיכַל בַּשַּׁעַר הַמַּעֲרָבִי שֶׁל מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ הַנִּקְרָא “בַּאבּ אִיל סִינְסִלֶע”

וּבַמּוֹרָד יַעֲשֶׂה דַּרְכּוֹ. חֵלֶק קָטָן מִמֶּנּוּ הוּא יוֹתֵר רָחָב מִשְּׁאַר הַשְּׁוָקִים,

וְהַמִּסְחוֹר יַעֲלֶה בּוֹ כְּפוֹרַחַת, וְהֲמוֹנִים הֲמוֹנִים יָרוּצוּ בּוֹ רָצוֹא וָשׁוֹב,

וּבוֹ יִמָּצֵא לִקְנוֹת כִּמְעַט אֶת כָּל הַסְּחוֹרוֹת הַנִּמְצָאוֹת בְּתֵבֵל,

מֵאֲגֻדַּת אֵזוֹב קְטַנָּה אֲשֶׁר אֲגוֹרַת נְחשֶׁת עֶרְכָּהּ עַד

גְּלוּמֵי מֶשִׁי חֲטוּבוֹת אֵטוּן פַּארִיז

וְאַבְנֵי כַּדְכֹּד וְשֹׁהַם מַעֲשֶׂה יְדֵי אָמָּנֵי אַמְשְׂטֶרְדַאם

אֲשֶׁר אֲלָפִים מְחִירָם,

וְהַרְבֵּה חֲנוּיוֹת מֵהָעוֹמְדִים בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁוּ לַעֲמֹד

גַּם בְּעָרֵי אֵירוֹפָּא הַגְּדוֹלוֹת.

בִּסְבִיבוֹ יֵשְׁבוּ בְּנוֹת הַכְּפָרִים

הַמְּבִיאוֹת מְעַט מִתּוֹצְאוֹת אַדְמָתָם לִמְכֹּר,

פֹּה יִרְבֶּה מִסְפַּר הָעוֹבְרִים לִמְאֹד עַד כִּי

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יִדְחֲקוּ, וְרַק בִּכְבֵדוּת

נְפַנֶּה לָנוּ דֶּרֶךְ לַעֲבֹר.

וְהַשּׁוּק הַשֵּׁנִי, הֲלֹא עֵינָיו הָרוֹאוֹת, יָחֵל “מִשַּׁעַר שְׁכֶם”

וְיַעֲבֹר עַל פְּנֵי כָּל רֹחַב הָעִיר, דֶּרֶךְ “רְחוֹב הַיְּהוּדִים”,

וִיכַל בְּקִרְבַת “שַׁעַר צִיּוֹן” וְהוּא

קָצָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן,

וְגַם בְּאֵיכוּתוֹ שָׁפָל הוּא מִמֶּנּוּ. וּמַרְאִיתוֹ לֹא יַרְהִיב,

אַךְ בִּמְקוֹמוֹת אֲחָדִים יַשְׁלִיךְ עוֹד פַּלָּצוּת וּזְוָעָה וְגֹעַל־נֶפֶשׁ.

וּמִלְּבַד שְׁנֵי רְחוֹבֵי הַמִּסְחוֹר הָאֵלֶּה, הַהוֹלְכוֹת עַל פְּנֵי כָּל הָעִיר,

יִמָּצֵא עוֹד רְחוֹב מִסְחָר אַחַת, אֲשֶׁר לֹא תִּמָּשֵׁךְ

עַל פְּנֵי כָּל הָעִיר, אַךְ גְּדוֹלָה הִיא בְּאֵיכוּתָהּ, וְהִיא הָרְחוֹב

הַמּוֹבֶלֶת אֶל הַגראַבּעסקירכע מִפְּאַת מַעֲרָב,

וּבְעַרְבִית תִּקָּרֵא “שׂוּק אִיל בַּאטְרַאק אִיל זָדִיד” (הֶחָדָשׁ),

וְהִיא רְחָבָה יוֹתֵר, וְגַם רִצְפַּת קַרְקָעִיתָהּ יוֹתֵר טוֹב

מֵהָרִאשׁוֹנָה, וּפְתוּחָה הִיא לְמַעְלָה, וּבָהּ עוֹמְדִים

הַחֲנוּיוֹת הַיּוֹתֵר גְּדוֹלוֹת — בְּאֵיכוּתָן וְכַמּוּתָן — וְהַרְבֵּה מֵהֶן

יְכוֹלוֹת לְהִתְחָרוֹת גַּם עִם חֲנוּיוֹת אֵירוֹפָּא הַגְּדוֹלוֹת.

לִפְנֵי הַגראַבּעסקירכע יִגְדַּל הַמִּסְחוֹר בְּנֵרוֹת־דּוֹנַג

טַבָּעוֹת אֶצְעָדוֹת חֲרוּזֵי אַלְמֻגִּים

וּשְׁאֵרֵי דְּבָרִים מְלֶאכֶת אוּמָנֵי בֵּית־לֶחֶם.

וְכָאן נִוָּכַח לִרְאוֹת כִּי בַּעֲלֵי הַחֲנוּיוֹת הֵמָּה

נוֹצְרִים וִיהוּדִים, יִשְׁמְעֵאלִים רַק מְעַט.

כַּיּוֹם יִנּוֹן שְׁמוֹ שֶׁל א"מ לוּנְץ בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם,

אִם גַּם בִּרְחוֹב שֶׁהוּא יוּבָל לְמִדְרְחוֹב בֶּן־יְהוּדָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הָיָה זֶה רְחוֹב שׁוֹקֵק תְּנוּעָה וּמִסְחָר, וּבוֹ

הֲלֹא הָיְתָה תַּחֲנַת מוֹנִיּוֹת הַ“חַטְפָנִים” לְתֵל־אָבִיב, לֹא הַרְחֵק

מִמִּשְׂרְדֵי “קֶשֶׁר” וְ“אָבִיב”, “אַרְיֵה” וְ“עָתִיד” כָּאן גַּם

יָשַׁב בַּקְשִׁי, סַנְדְּלָר־אוּמָן, שֶׁאֶצְלוֹ הָיָה הוֹד־מַעְלָתוֹ הַנָּצִיב

הָעֶלְיוֹן הַבְּרִיטִי מַזְמִין נַעֲלַיִם לוֹ וּלְבֵיתוֹ. בְּזֶה הָרְחוֹב,

בַּחֲנוּת זְעִירָה וּגְדוּשַׁת חֲמוּדוֹת, קָנִינוּ בִּזְמַּנּוֹ, בְּעֶצֶם הַצֶּנַע,

שָׁטִיחַ פַּרְסִי רִאשׁוֹן לָנוּ וּלְבֵיתֵנוּ.

בָּתֵּי הָעִיר (מַמְשִׁיךְ לוֹ הַמְחַבֵּר) הֵמָּה כֻּלָּם מֵאַבְנֵי גִּיר (קאַלק שטיינע)

לְבָנִים, מְרֻבָּעִים, וְכָל עֵץ לֹא יָבוֹא בָּמוֹ, וְגַם כִּפַּת הַגַּג

נִשְׁעֶנֶת רַק עַל קַשְׁתּוֹת אֶבֶן הַיּוֹצְאִים מִקִּירוֹת הַבַּיִת, וְעַל כֵּן

לֹא יִירְאוּ מִשְּׂרֵפַת אֵשׁ. כָּל גַּגּוֹת הַחֲדָרִים הַגְּדוֹלִים עֲשׂוּיִים כִּפּוֹת

(קופּפעלען), וּבְהַבָּתִּים הַגְּדוֹלִים יִמָּצְאוּ שְׁתַּיִם וְיוֹתֵר. קִירוֹת הַבַּיִת פְּנִימָה

טוּחִים בְּטִיחַ לָבָן הַמַּזְהִיר (גלאַזירט), וְעַל כֵּן לֹא יוּסְדוּ בְּשִׂיד,

רַק יְכֻבְּסוּ בְּמַיִם וּבוֹרִית עֲדֵי יוּסַר חֶלְאָתָם מֵהֶם.

חַלּוֹנֵי הַבָּתִּים קְטַנִּים לִמְאֹד, וּבְבָתֵּי הַיִּשְׁמְעֵאלִים

עוֹד הֵם מְכֻסִּים מִבַּחוּץ בְּתֵיבַת עֵץ מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה

וּדְלָתוֹת קְטַנּוֹת לָהּ לְפָתְחָן, הַצְּבוּעוֹת יָרֹק (גרין) אוֹ אָדֹם. וְאִילוּ

פִּתְחֵי הַבָּתִּים פְּתוּחִים לְהֶחָצֵר, וְגַם הֵמָּה קְטַנִּים.

הַבָּתִּים [זֹאת לָדַעַת] אֵינָם בְּנוּיִים בְּמִשְׁטָר יָשָׁר, רַק אֶחָד בַּעַל

מַכְפֵּלָה [מַשְׁמַע: קוֹמָה] אַחַת, וְאֶחָד בַּעַל שְׁנַיִם אוֹ שָׁלשׁ, אֶחָד

גָּבֹהַּ וְאֶחָד נָמוֹךְ, אֶחָד נִכְנָס וְאֶחָד

יוֹצֵא.

לְקִירוֹת הַבָּתִּים מִבַּחוּץ בְּנוּיִים אִצְטַבָּאוֹת וְסַפְסְלֵי אֶבֶן

אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם יֵשְׁבוּ בְּלֵילֵי הַקַּיִץ, חֶבֶר רֵעִים וַאֲהוּבִים, לְהִתְעַנֵּג

עַל נֹעַם הֲדַר הַטֶּבַע וְכָל שְׂכִיּוֹת חֶמְדָתָהּ. בְּהַרְבֵּה בָּתִּים יִמָּצְאוּ

עֲצֵי פֶּרִי, אֲשֶׁר בְּצֵל דָּלִיּוֹתֵיהֶם יֶחֱסוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת מֵחֹם הַשֶּׁמֶשׁ

בִּימֵי הַקַּיִץ. עַל דַּלְתּוֹת הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר נָסְעוּ לְמעקקא

(מְקוֹם קֶבֶר מְחוֹקְקָם) חֲרוּתִים אוֹ כְּתוּבִים בִּצְבָעִים שׁוֹנִים

שִׁירִים, מִכְתָּמִים, אֲמָרִים בִּכְתָב וּבִשְׂפַת עַרְבִי. תַּנּוּרִים לְהָחֵם

אַיִן, וְאֵשׁ לֹא יֵעָשֶׂה לְבַשֵׁל, וְאָז רַק מִגַּחֲלֵי עֵץ. בִּימֵי הַחֹרֶף

עֵת יִגְדַּל הַקֹּר יַעֲמִידוּ בְּאֶמְצַע הַבַּיִת אֲגַן נְחשֶׁת גָּדוֹל הַמָּלֵא

גֶּחָלִים לוֹחֲשִׁים וּסְבִיבוֹ יֵשְׁבוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת לְהָחֵם.

גֶּשֶׁם יָרַד לְסֵרוּגִים בַּבֹּקֶר הַחָרְפִּי בּוֹ נָסַעְתִּי בְּמוֹנִית־שֵׁרוּת

בְּקַו טְבֶרְיָה–רֹאשׁ־פִּינָּה–צְפָת. הַנֶּהָג הָיָה אוּלַי זִילְבֶּרְשְׁטֵין.

קַר הָיָה, וֶהָאִשָּׁה¹ שֶׁיָּשְׁבָה לְיָדִי עַל הַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי, בּוֹגֶרֶת

הַרְבֵּה מִמֶּנִּי, סְמוּקַת־פָּנִים, גְּרוּשָׁה אוֹ אַלְמָנָה, נִלְחֲצָה

אֵלַי כִּמְבַקֶּשֶׁת לְהָחֵם, לָהּ וְלִי. מַרְבַּת־שִׂיחָה הָיְתָה.

חִישׁ הִתְבָּרֵר שֶׁהִיא מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל לוּנְץ, בַּעַל "נְתִיבוֹת

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם". אוּלַי בַּת־זְקוּנִים שֶׁלּוֹ, אוּלַי אַחְיָנִיתוֹ.

מִמֶּרְחַק הַזְּמַן אֵינִי זוֹכֵר לָבֶטַח. אִם אֵינִי טוֹעֶה,

הִצִּיעָה שֶׁאַמְשִׁיךְ אִתָּהּ לִצְפָת. לֹא יָכֹלְתִּי. מַעֲשִׂים

הָיוּ לִי מִשֶּׁלִּי בְּרֹאשׁ־פִּנָּה. אַחַר־כָּךְ הִזְדַּמֵּן לִי שָׁם,

לְיַד הַפּוֹסְטָה, טְרֶמְפּ יָשָׁר עַד תֵּל־אָבִיב, בַּלִּימוֹזִינָה הַמְפֹאֶרֶת

שֶׁל עֶפְרוֹן הַצָּעִיר. כָּךְ, עַל כָּל פָּנִים, נִקְשַׁרְתִּי לְזִכְרוֹ

שֶׁל א"מ לוּנְץ, תַּיָּר־חוֹקֵר סָגִי נָהוֹר, אֲשֶׁר “הַשֵּׂכֶל”

נֵר לְרַגְלָיו וְ“הָאֱמֶת” אוֹר לִנְתִיבוֹתָיו.

וְעַכְשָׁו, בִּמְשֹׁךְ קֶרֶן הַיּוֹבֵל, וַאֲנִי בַּעֲרוֹב יָמַי,

יְרוּשַׁלְמִי לְשֶׁעָבָר, יְרוּשַׁלְמִי־תָּמִיד “בְּהַכָּרָה”, הוֹגֶה אֲנִי

בַּסֵּפֶר שֶׁכָּתַב הָאִישׁ בַּאֲבִיב יָמָיו, לִפְנֵי קָרוֹב

לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, עַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. כָּכָה

עִנְיָנֵינוּ מִשְׂתָּרְגִים.

טבריה, אפריל 1988

---

מִפֹּה לְשָׁם

מאת

אהרן אמיר

"הוֹ, הִנֵּה זֶה

בָּא", הוּא

אָמַר, יָדוֹ אֶל

חָזֵהוּ, מִשְּׂמֹאל,

שְׂפָתָיו מַכְחִילוֹת.

אַחַר־כָּךְ הֶאֱפִירוּ,

יָדוֹ נָזוֹחָה

מְעַט, הֶחֱלִיקָה

עַד אֲרִיג הַמִּכְנָס,

עַד יָרֵךְ בַּשְׂרָנִית.

הָאִשָּׁה, בַּמִּטְבָּח,

לֹא חָשָׁה בִּמְאוּמָה —

כְּשֶׁחָזְרָה מִן הַמִּטְבָּח

לַחֶדֶר, הָיְתָה

יְשִׁיבָתוֹ מוּזָרָה קְצָת

בְּעֵינֶיהַ: סָפֵק־צְפוּדָה

סָפֵק־רְפוּיָה. מִשֶּׁפָּנְתָה

לְעֶבְרוֹ, לְהַבִּיט בּוֹ

הָכֵן, הָיָה בָּרוּר לָהּ

מִיַּד שֶׁאָכֵן “זֶהוּ זֶה”.

זַעֲקָתָהּ

קָפְאָה עַל

שְׂפָתֶיהָ; הִיא גִשְּׁשָׁה

לִמְצוֹא סוֹמֵךְ לְבַל

תִּפֹּל. אָמְרוּ לָהּ

אַחַר־כָּךְ שֶׁהָיְתָה זוֹ

“מִיתַת נְשִׁיקָה”. עַל כָּל

פָּנִים, חֲטוּפָה הָיְתָה

מִכְּדֵי שֶׁיֵּדַע הוּא

אִם אָמְנָם כָּךְ רְצוֹנוֹ

לָצֵאת מִפֹּה

לְשָׁם.

ינואר 1988

---

נִפְגָּשִים בְּהַלְוָיוֹת

מאת

אהרן אמיר

יוֹתֵר וְיוֹתֵר הֵם נִפְגָּשִׁים בְּהַלְוָיוֹת

קוֹמָתָם שְׁחוֹחָה מִשֶּׁהָיְתָה עֲמִידָתָם אַף הִיא

דַּלָּה מִשֶּׁהָיְתָה כּוֹלְאִים אֲנָחָה בְּבֵית הֶחָזֶה

תּוֹךְ שֶׁהֵם סוֹקְרִים מִי וָמִי בַּבָּאִים מִי

וָמִי בַּהוֹלְכִים וְאֵינָם עוֹד עוֹשִׂים אֶת חֶשְׁבּוֹן

הַנֶּעְדָּרִים מֵאָז הַקּוֹדֶמֶת מִי מִשּׁוּם שֶׁאֻשְׁפַּז

מִי מִשּׁוּם שֶׁיָּצָא לְמַסָּע בָּעוֹלָם אִם לְשֵׁם פְּרֵדָה

אִם לְרֶגֶל עֲסָקָיו וּמִי

נִפְקָד פָּשׁוּט מִשּׁוּם

נִפְגָּשִׁים בְּהַלְוָיוֹת וְהַשּׁוּרוֹת הַפְּרוּצוֹת מַזְכִּירוֹת

חַלְלֵי שִׁנַּיִם עֲקוּרוֹת בְּפֶה נוֹדֵף־זִקְנָה קְצָתָן

טוֹחֲנוֹת קְצָתָן חוֹתְכוֹת קְצָתָן נִיבִים בְּהֶבְדֵּל זֶה

שֶׁכָּאן אֵין מַחְלִיפִים עֲקוּרָה בְּתוֹתֶבֶת

עוֹמְדִים בְּכֹה וּבְכֹה מִצְטוֹפְפִים לִסְתּוֹם רְוָחִים

מַחֲלִיפִים דִּבְרֵי־חִדּוּד תְּפֵלִים אֲמָרוֹת שְׁדוּפוֹת עַל

תַּכְלִית הַמַּעֲשִׂים וְעַל שַׁוְא־הַחַיִּים וְשׁוֹמְעִים מַה שֶׁשּׁוֹמְעִים

עַל נִתּוּחַ־לֵב פָּתוּחַ שֶׁעָשׂוּ לִרְאוּבֵן וְעַל שֶׁטֶף־דָּם־בַּמֹּחַ

שֶׁאֵרַע לְשִׁמְעוֹן וְעַל אֵבֶר שֶׁכֹּרַת מִגּוּפוֹ שֶׁל לֵוִי

מֵחֲמַת הַסַּרְטָן וְעַל בַּלּוּטַת־הָעַרְמוֹנִית שֶׁל יִשָּׂשׂכָר

וּמַאֲבְקֵי־יְרוּשׁוֹת בֵּין אַלְמָנוֹת וְיַלְדֵּיהֶן

נִפְגָּשִׁים בְּהַלְוָיוֹת בְּשֶׁמֶשׁ קוֹפַחַת בְּגֶשֶׁם נוֹטֵף וְעוֹמְדִים

בִּשְׁתֵּי רַגְלַיִם רוֹפְסוֹת עַל הָאֲדָמָה הָאֲדָמָה הַזֹּאת

קוֹשְׁרִים עֲסָקוֹת מְגַלְגְּלִים דִּבְרֵי־רָכִיל כֹּל שֶׁיֵּשׁ

בּוֹ לִכְאוֹרָה מֵרֵיחַ הַחַיִּים וְטַעֲמָם וְאַגַּב כַּךְ

מְפַזְּלִים מַבָּט אֶל הַבּוֹר הֶחָפוּר רוֹאִים אוֹתוֹ

מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ מִתְמַלֵּא וְהוֹלֵךְ מַה־נָּאֶה

הוּא סִדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם מַה־מְּדֻיָּק מַה־נֶּחְרָץ

נוֹכְחִים לִרְאוֹת שֶׁכָּךְ קָשֶׁה קְצָת פָּחוֹת לְהִתְרַגֵּל

בְּסַךְ־הַכֹּל צָרִיךְ לְהַשְׁלִים עִם אִי־הַיְדִיעָה

מִי הַבָּא בַּתּוֹר

תּוֹהִים, בְּפִקְפּוּק גּוֹבֵר, אִם אָמְנָם

יֵשׁ חַיִּים

לִפְנֵי

קיץ 1990

---

מִן הַמָּדוֹר לְחִפּוּשׂ נֶעְדָרִים

מאת

אהרן אמיר

כעין מקאמה

הנעדר

אִישׁ מְבֻגָּר, כְּבֶן תִּשְׁעִים וָמַעְלָה.

אֶזְרַח תֵּל־אָבִיב מִימֵי דִּיזֶנְגּוֹף וָהָלְאָה.

נֶעֱלַם מִשְּׁכוּנָתוֹ (שֶׁדָּרֶיהַ הִכִּירוּהוּ מִנֹּעַר)

בְּלִי הַשְׁאִיר כְּתֹבֶת לְהַעֲבָרַת דִּבְרֵי־דֹּאַר.

סימנים חיצוניים

כָּחוּשׁ. קוֹמָה לְמַעְלָה מִבֵּינוֹנִית, שְׁחוּחָה.

מְהַלֵּךְ בִּכְבֵדוּת, נֶעֱזַר לְעִתִּים בְּמַקֵּל־הֲלִיכָה.

שְׂעַר־שֵׂיבָה דָּלִיל, גָּרוֹן נָטוּי; וּבְפֶתַח בֵּיתוֹ

כְּתַרְנְגּוֹל בִּבְנֵי־אָדָם יִתֵּן אֶת מַבָּטוֹ.

מַרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם עֲבֵי־עֲדָשׁוֹת, כִּבְדֵי־מִסְגֶּרֶת,

וַאֲרֶשֶׁת־פָּנָיו דְּאוּגָה, כְּשֶׁל מִי שֶׁהֻפְקַד עַל מִשְׁמֶרֶת.

לבוש

מֻחְזָק כְּמִי שֶׁנּוֹהֵג זִלְזוּל (אוּלַי מְכֻוָּן) בִּלְבוּשׁוֹ.

כְּשֶׁנִּרְאָה בָּאַחֲרוֹנָה הָיְתָה מִגְבַּעַת דֵּהָה לְרֹאשׁוֹ

וּלְגוּפוֹ מְעִיל־גֶּשֶׁם כָּבֵד וּמְבֻטָּן, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ.

אַךְ הֲגַם שֶׁגָּרַר אֶת רַגְלָיו לְאִטּוֹ, כִּבְמֹרֶךְ

(בִּנְעָלַיִם שֶׁהָיוּ, כִּמְדֻמֶּה, קְטַנּוֹת מִכְּפִי מִדָּתוֹ),

הָיָה שְׁיַר תֹּקֶף נִמְרָץ וְגֵאֶה בַּהֲלִיכָתוֹ.

פרטת חפצים אישים (חלקית)

מְכוֹנַת־כְּתִיבָה הֵרְמֶס־בֵּיְבִּי (מַחֲלִידָה מְעַט)

עִם מְלַאי נְיַר־הַדְפָּסָה וּנְיַר־פֶּחָם (נִקְמָט);

מַחְבֵּר (“שַׁדְכָן”) גַּמְלוֹנִי, עִם קֻפְסִיּוֹת־סִכּוֹת;

מִרְשְׁמֵי תְּרוּפוֹת וְסִכּוּמֵי מִמְצָאִים שֶׁל בְּדִיקוֹת;

מַעֲטָפוֹת (בִּגְדָלִים שׁוֹנִים) וְעֲטִיפוֹת שֶׁל צֵלוֹפָן;

סִדּוּרֵי־תְפִלָּה (עִם טַלִּיתוֹת), גַּם תְּפִלִּין בְּנַרְתִּיקָן;

מִנְעָלִים וְדַרְדָּסִים, וּמִקְטָרְנִים שְׁחוּקֵי־מַרְפֵּק,

וְעוֹד מַלְבּוּשִׁים שֶׁלֹּא לָבַשׁ, אוֹ שֶׁנּוֹתְרוֹ לוֹ מִימֵי עֲמָלֵק;

מַסְרְקֵי־כִּיס וּמִבְרֶשֶׁת־גִלּוּחַ, תּוֹתָבוֹת וּמִבְרְשׁוֹת־שִׁנַּיִם;

תַּנּוּר־חִמּוּם חַשְׁמַלִּי (בְּמַצָּב טוֹב), מַבְרֵגִים וּמִסְפָּרַיִם;

מַדָּפִים עֲמוּסֵי סְפָרִים, קְצָתָם בְּהַקְדָּשַׁת מְחַבְּרֵיהֶם;

פִּנְקְסֵי־חִסָּכוֹן יְשָׁנִים וְכַרְטִיסֵי־חָבֵר בְּאִרְגּוּנִים לְמִינֵיהֶם;

כִּתְבֵי־יָד שֶׁל יְצִירוֹת־נְעוּרִים (מַחֲזָאוּת וְשִׁירָה);

חֹמֶר אַרְכִּיוֹנִי בְּנוֹשְׂאֵי חִנּוּךְ, מוֹ"לוּת, הִיסְטוֹרְיָה וְחֶבְרָה;

אַלְבּוֹמֵי תַּצְלוּמִים (חֶלְקָם עֲבֵשִׁים), מִסּוֹף הַמֵּאָה שֶׁעָבְרָה

וְעַד לַתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה מַמָּשׁ; תִּעוּד פָּרָשָׁה מוּזָרָה

שֶׁל חִזּוּר (רְווּיַת שְׁקִיקָה נוֹאֶשֶׁת), מִשִּׁלְהֵי סְתַו־הַחַיִּים;

מִצְבּוֹרֵי כַּרְטִיסֵי־בְּרָכָה וּגְלוּיוֹת מְצֻיָּרוֹת, עִם מִסְמָכִים אִישִׁיִּים,

בַּנְקָאִיִּים וּמִשְׁפָּטִיִּים; מִצְבּוֹרֵי הִתְכַּתְּבוּת מִסּוּגִים שׁוֹנִים,

בְּאַרְבַּע־חָמֵשׁ שָׂפוֹת, הַמַּקִּיפִים תְּקוּפָה שֶׁל עַשְׂרוֹת שָׁנִים;

מַעַטְפוֹת בּוּלִים, קַבָּלוֹת, טָפְסֵי־מַס (שׁוּמוֹת וְדִוּוּחַ);

יוֹמָנִים אִישִׁיִּים מִלִּפְנֵי שִׁשִּׁים־שִׁבְעִים שָׁנָה (קָשִׁים לְפִעְנוּחַ).

פרטים נוספים

רַךְ כְּאַגְמוֹן וְקָשֶׁה כָּאֶרֶז. מַשְׁמַע: פַּשְׁרָן

בִּקְלִפָּתוֹ, אַךְ גַּרְעִינוֹ עַקְשָׁן אַף גַּם דּוֹקְרָן.

שְׂבַע־רֹגֶז־וּמְרוֹרִים, אַךְ יָהִיר בְּהִתְעַלְּמוֹ

מֵהֶם. מִצַּד שֵׁנִי, חֲדוּר אַחֲרָיוּת אֲבָהִית (לְבֵית־אָב שֶׁאֵינֶנּוּ).

מַדְחִיק סַכָּנָה וַחֲשָׁשׁ, וְקוֹרֵא תָּגָר עַל מִגְבְּלוֹתָיו.

יַחֲסוֹ לַזּוּלָת: מִסַּקְרָנוּת חַשְׁדָּנִית עַד הִזְדַּהוּת עִם בְּעָיוֹתָיו.

מוּתָשׁ רִגְשִׁית מֵאַהֲבַת אֵין־מוֹצָא לְאֵשֶׁת־בְּרִית

(כְּשִׁבְעִים שְׁנוֹת כְּאֵב, מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית).

עָמוּס קֻפָּה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת, מְעִיקִים עַד נוֹהֲרִים —

רֹב־רֻבָּם, כַּמּוּבָן מֵאֵלָיו, קְשׁוּרִים בְּנֶעְדָּרִים.

הערה

קִיֵּם מַגָּע תָּדִיר עִם בּוֹרֵא־הַבְּרוּאִים וּמְשַׁנֵּה־הַבְּרִיּוֹת,

שֶׁהָיָה מֻכָּר לוֹ יוֹתֵר כְּ“קב’ה” אוֹ “רבש’ע” וְכַיּוֹצֵא בָּזֹאת.

נִרְאָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, עֲטוּף־תַּכְרִיכִים וְקָשׁוּי,

בְּבֵית־הַקְּבָרוֹת הָאֲזוֹרִי, בַּחֲדַר־הַזִּהוּי.

כל היודע דבר על מקום המצאו הנוכחי מתבקש לשמור בלבו את הידוע לו,

לרבות כל ספק ו/או השערה הקשורים בכך

טבריה, אוגוסט 1990

---

לְשׁוֹרֵר בְּלִי מִשְׁקָפַיִם

מאת

אהרן אמיר

צֵא וּרְאֵה: מִשְׁקָפַיִם לֹא הֵבֵאתִי אִתִּי מֵהַבַּיִת.

שָׁכַחְתִּי. מָה אֶעֱשֶׂה לִי בְּלִי מִשְׁקָפַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה?

בְּהִתְפַּעֲמוּת הוֹלֶמֶת, אָזוּן אֶת עֵינַי בְּיָפְיוֹ?

אֶסְתַּכֵּל בְּעַנְנֵי־הַקֶּסֶם בַּשָּׁמַיִם, בֶּהָרִים וּבְצִלָּם,

בָּאוֹר הַשּׁוֹתֵת וְנִגָּר אֶל הָאֲגַם הַיָּפֶה לֵאלֹהִים וְאָדָם?

וְאִם לַיְלָה עַכְשָׁו דַּוְקָה, וְחשֶׁךְ — אַדְלִיק

אֶת תֵּבַת־הַקַּשְׁקֶשֶׁת וְאֶצְפֶּה צְפִיָּה מְהַנָּה

עַד בּוֹשׁ? אֵין דָּבָר, אַתָּה אוֹמֵר: אֲחַפֵּשׂ וְאֶמְצָא?

אֲנִי לֹא בָּאתִי לְכָאן לְחַפֵּשׂ אוֹ לִמְצוֹא! הֲלֹא

בָּאתִי לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה: לְהוֹצִיא פֹּה מַשֶּׁהוּ מִתַּחַת יָדִי,

בִּתְנָאֵי בְּדִידוּת וְשֶׁקֶט, כַּיָּאוּת. וְכִי לֹא זוֹ

הָיְתָה תַּכְלִית בּוֹאִי? וְשֶׁמָּא לֹא…אוּלַי לֹא בָּאָה

הַתַּכְלִית אֶלָּא לְסַבֵּר אֶת הָאֹזֶן, לְאַחֵז אֶת עֵינַי שֶׁלִּי.

סוֹף־סוֹף, לֹא עֹל עָלַי וְלֹא חוֹבָה. אִישׁ חָפְשִׁי אָנֹכִי

בְּאֵלֶּה הַיָּמִים…וּמַדּוּעַ “בְּאֵלֶּה הַיָּמִים”? וְכִי לֹא כָּךְ

טִיבִי, בְּעֶצֶם, מֵאָז וּמִתָּמִיד? מֵעוֹדִי, כִּמְדוּמֶה, לֹא הָיִיתִי

חָב דִּין־וְחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא לְעַצְמִי בִּלְבַד. עַל כָּל פָּנִים,

מִזְּמַן שֶׁהִגַּעְתִּי לְפִרְקִי וְעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי. לֹא שֶׁאָנִי

מַה־שֶׁקּוֹרְאִים בַּעַל־מִקְצוֹעַ־חָפְשִׁי. מִקְצוֹעִי הוּא

לִהְיוֹת אִישׁ חָפְשִׁי. כְּלוֹמַר: כָּל עוֹד נְשָׁמָה בְּאַפִּי

וְאֲסִימוֹן בְּאַרְנָקִי. כָּל עוֹד הַיְכֹלֶת בְּיָדִי.

יָפֶה! אֲבָל מָה אִם הַיְכֹלֶת, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, מֻתְנֵית

לֹא רַק בַּבְּדִידוּת וּבַשֶּׁקֶט אֶלָּא גַּם, כַּנִּרְאֶה בֶּעָלִיל,

בְּמִשְׁקָפֶיךָ — שֶׁבְּהֵעָדְרָם תִּהְיֶינָה הַיְכֹלֶת עִם גַּאֲוָתָהּ

כְּלֹא הָיוּ — שֶׁבִּלְעֲדֵיהֶם אַתָּה כָּפוּי לְהַכִּיר בְּאָזְלַת־יָדְךָ?

אֵיךְ תֵּשֵׁב בִּלְעֲדֵיהֶם אֶל גִּלְיוֹן־הַבּוּר וְתַנְבִּיט מִמֶּנּוּ,

לְמָשָׁל, אוֹתִיּוֹת, הַמִּצְטָרְפוֹת לְשׁוּרוֹת, אֲרֻכּוֹת אוֹ קְצָרוֹת,

שׁוּרוֹת מְנֻקָּדוֹת, שֶׁל שִׁיר? אֵיךְ תְּעָרֶה אֵלָיו, בְּהֵעָדְרָם,

וְלוּ מְעַט מִמַּה שֶׁמְּפַכֶּה בְּעוֹרְקֶיךָ, שֶׁמְּחַזֵּז חֲזִיזִים

מִתְנַשְּׁפִים בְּקֻפְסַת־מֹחֲךָ, מְנַקֵּר בְּזִכְרוֹנְךָ, מְרַצְרֵץ

בְּתָאֶיךָ הָאֲפֹרִים, הַמְחַשְּׁבִים לְהִסְתַּתֵּם אַט־אַט אַךְ בְּבִטְחָה?

אֵיךְ בִּכְלָל תִּתְיַמֵּר לְהָפִיק, מִתֹּהוּ־לֹא־דֶּרֶך, בְּחִינַת

יֵשׁ־מֵאַיִן, מִן הָאַיִן שֶׁבְּתוֹכְךָ, דָּבָר שֶׁיִּקְנֶה לוֹ

קִיּוּם לְעַצְמוֹ — אָמְנָם כֵּן, בְּתָלוּשׁ מִמְּךָ — וְעִם זֹאת

יִהְיֶה רוֹחֵשׂ¹, רוֹמֵשׂ, מִשְׁתַּרְבֵּט כְּשִׁיּוּר יֵשׁוּתְךָ־אַתָּה;

שֶׁיִּשְׂרֹד כִּבְדַל־זֵכֶר לְרִחוּפְךָ הַגַּחְלִילִי בְּלֵב

הַמַּאְפֵּלְיָה הַזֹּאת, הַסּוֹרֶגֶת² עָלֵינוּ כֻּלָּנוּ בְּרִבּוֹא —

רִבְבוֹת זְרוֹעוֹתֶיהַ הַדְּבִיקוֹת; הַצּוֹפָה, בְּלִי הָנִיד עַפְעַף,

בְּגִיחֵנוּ אֶל קִרְבָּהּ; שֶׁפִּהוּקָהּ פָּעוּר, כִּתְהוֹם אֵין־תִּכְלָה,

לִבְלוֹעַ אֶת סְרַק־תַּכְלִיתְךָ, הִבְהוּבְךָ הַנִּדָּף

בְּלִי נוֹדַע כִּי בָּאתָ אֶל קִרְבֶּנָה. (אֲשֶׁר אַף לֹא

תָּנוּד לְמִשְׁקָפַיִם שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּבַּיִת, לְרַהַב אַפְסוּתְךָ.)

טבריה, דצמבר 1990

באין מכבה

מאת

אהרן אמיר

---

גֹּב

מאת

אהרן אמיר

בְּאֵר יֵשׁ לִי

וְאֶבֶן לִי

עַל פִּי הַבְּאֵר —

הֲכִי תִּמְצָא יָדִי

לָגֹל אוֹתָהּ?

הֵן יֵשׁ אֶת יָדִי

גַם שׂוּמָה עָלַי

לָגֹל אוֹתָהּ

כִּי בְּנַפְשִׁי הוּא הַדָּבָר!

הֲלֹא אֵין לִי כִּי אִם

לְאַמֵץ כֹּחַ מְעַט

וּכְמוֹ בְּאֶפֶס־יָד

תִּגַּל הָאֶבֶן

וְתִתְגַּל הַבְּאֵר

וְאֶת נַפְשִׁי הִצַלְתִּי —

הִנֵה זֶה הִתְחַזַּקְתִּי לַעֲשׂוֹת

וָאָגֹל אֶת הָאֶבֶן

גַם הַבְּאֵר אֵלַי נִבֶּטֶת

עַיִן בְּעַיִן אֶרְאֶנָּה:

גֹּב נְחָשִׁים —

הָיְתָה לִי בְּאֵר

וְאֶבֶן אֵין

עַל פִּי הַבְּאֵר:

הֲתִמְצָא עוֹד יָדִי

לֶאֱטֹר פִּיהָ

כִּי בְּנַפְשִׁי —

טבריה, מרס 1985

---

קָטֹנְתִּי

מאת

אהרן אמיר

הִרְגִינִי נָא הָרֹג

אֲבָל אֲנִי

אֵדַע יָדֹעַ

כִּי לֹא אוּכַל בִּכְלָל

לוֹמַר לָךְ כְּמוֹ

מָה הַדָּבָר הַזֶּה

הַכּוֹרְכֵנִי אַחֲרַיִךְ

הַכּוֹרְכֵנִי בָּךְ

הַכּוֹרְכֵנוּ יַחַד

הָאוֹסְרֵנוּ זֶה לָזוֹ

גַּם גּוּף גַּם נֶפֶשׁ

לִבְלִי הַתִּיר

וּמוֹסְרוֹתָיו רוֹצְעוֹת אוֹתָנוּ

שֶׁבִי

הִרְגִינִי הָרֹג

אֲבָל אֲנִי

נִבְצָר מִמֶּנִּי לְהָכִיל

אֶת הַדָּבָר הַמְשֻׁנֶּה הַזֶּה

אֶת הַמּוּזָר הַזֶּה וְהַתָּמוּהַּ

הַשּׁוֹפֵעַ מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ

וְחוֹזֵר חֲלִילָה

הַחוֹזֵר וּמְפַרְנֵס אֶת הַבְּעֵרָה

שֶׁהִיא חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ־יָמֵינוּ

זוֹ הָאֵשׁ הַלּוֹחֶכֶת

אֶת שְׁנֵינוּ יַחַד

בְּאֵין מְכַבֶּה

וּמְלוֹא הַבַּיִת חֻמָּה

וַעֲשָׁנָהּ

הִרְגִינִי נָא

אֲבָל אֲנִי מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה

כִּי קָטֹנְתִּי מִכַּנּוֹת בְּשֵׁם

אֶת הַדָּבָר הַדִּבּוּקִי הַמִּדַּבֵּק הַזֶּה

הַמְדַבֵּק אוֹתָנוּ לִהְיוֹתֵנוּ אֲחָדִים

לִהְיוֹתֵנוּ גּוּף אֶחָד

דּוּ־רָאשִׁי חַד־סִטְרִי

אוֹ צֶמַח אֶחָד

דּוּ־מִינִי חַד–פְּסִיגִי

אֶת הַדָּבָר שֶׁבְּקַלּוּת־לָשׁוֹן כָּזוֹ

בְּבִטָּחוֹן חוֹגֵג כָּזֶה

וּבְתֹקֶף־הַכָּרָה

אַתְּ קוֹרֵאת לוֹ

אַהֲבָה

טבריה, מאי 1987

---

חֶסֶד

מאת

אהרן אמיר

הֲיִי טוֹבָה אֵלַי

הָאִירִי לִי פָּנִים

זִכְרִי לִי חֶסֶד —

חֶסֶד נְעוּרִים

כְּלִילֵי אַהֲבָה

הֲיִי טוֹבָה אֵלַי

רְאִי כִּי בִּקַּשְׁתִּיךְ

וּנְטִי לִי חֶסֶד —

חֶסֶד שֶׁל עַרְבִית

מוּפֶזֶת־שְׁקִיעָה

הֲיִי טוֹבָה אֵלַי

זִכְרִי לִי חֶסֶד־נְעוּרַי —

קַחְתִּי אוֹתָךְ עִמִּי

אֶל מִדְבָּר־תַּלְאוּבוֹת

אֶל הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא

הַזֶּה

טבריה, מאי 1987

---

אֹהֶל בַּשָּׂדֶה

מאת

אהרן אמיר

לָאֹהֶל בַּשָּׂדֶה

פָּסַעַתְּ לְפָנַי

בְּעֶלְפוֹנֵי יוֹם־קַיִץ זַמְזוּמִי —

פַּגּוֹת טֶרֶם חָנְטָן

נָשְׂאוּ רֵיחָן סָבִיב,

וְשָׁמַיִם גְּבֹהִים

תָּכְלוּ מִצְּחוֹק —

הָאֹהֶל בַּשָּׂדֶה

אָטַר עָלֵינוּ שְׁנֵינוּ —

בֵּין כְּלֵי־הָעֲבוֹדָה

וְתַרְמִילֵי־בַּארוּד,

בְּצַד כַּדֵּי־הַחֶרֶס

כּוֹמְסֵי צִנַּת הַמַּיִם,

מְצֻיְּצֵי־תַּכְסִית,

הֵשַׂמְתְּ עַצְמֵךְ חוֹפֶשֶׂת

אֶת שֶׁלִּשְׁמֹו הָלַכְנוּ

וּכְבָר נִשְׁכַּח מִלֵּב —

אֵלַיִךְ אָז חָרַדְתִּי

לְלוּשֵׁךְ,

וְאַתְּ,

עוֹדֵךְ צוֹחֶקֶת,

בְּלִי הַכְבִּיר מִלִּים

כָּרַעַת אַרְצָה

לְצַחֵק —

בָּאֹהֶל בַּשָּׂדֶה

בְּאַפְלוּלִית נִשְׁנֶקֶת

כְּחֹם הַצָּהֳרַיִם

שָׁם כִּבְאַחַת חָדַל

צְחוֹקֵךְ הַמִּתְגַּרְגֵּר —

שָׁם, לְמוּדָה וְקַדְמוֹנִית,

בַּת־אִכָּרִים עֲבַת־מָתְנַיִם,

רִנָּה בְּפִי כֹּל,

מְבוּזָה וְנֶחְשֶׁקֶת

מִכַּאוּכַּבָּה עַד טַיְבֶּה,

בְּלִי אֹמֶר וּדְבָרִים

הִפְשַׁלְתְּ שְׁלַל שִׂמְלוֹתַיִךְ

עַל סְאוֹן חָזֵךְ־מַפּוּחַ —

וַאֲנִי, בָּהוּל עַל מִשְׁמַנַּיִךְ,

גָּהַרְתִּי לְחַבְּקֵךְ,

בַּצְלוּת־נְשִׁימָתֵךְ מַכָּה בְּרַקָּתִי

וְצַוָּארֵךְ זֵיעַת־אַפַּי לוֹקֵק,

וּתְמִים־שְׂפָתַיִם

שַׁחוֹתִי אֶל הַבְּאֵר,

הוֹגֶה שְׁמֵךְ כְּמִתְלוֹעֵעַ

וְאַתְּ עוֹנָה: “אוֹךְ אוֹךְ — —”

הֲעוֹדֵךְ זוֹכֶרֶת, לִפְעָמִים,

בִּבְלוֹתֵךְ הַנִּמְאָסָה?

הֲעוֹדֵךְ צוֹחֶקֶת, רֵיקָם,

זְקֵנָה לֹא־רֻחָמָה?

הֲעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתֵךְ?

טבריה, 6.4.1989

שירים למשכיל

מאת

אהרן אמיר

---

דּוּחַ הַאֲזָנָה: צַ'רְלִי צַ'פְּלִין

מאת

אהרן אמיר

בְּצָהֳרֵי שַׁבָּת אֲבִיבִית אֲנִי שׁוֹמֵעַ,

בְּשֵׁרוּת הַשִּׁדּוּר הַבְּרִיטִי, שִׂיחָה

עִם דֵּיוִיד רוֹבֶּרְטְסוֹן, מְבַקֵּר־סְרָטִים

שֶׁל הַטַּיְמְז הַלּוֹנְדּוֹנִי, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם,

עַל סִפְרוֹ שֶׁעַתָּה־זֶה הוֹפִיעַ:

בִּיוֹגְרַפְיָה מַקִּיפָה, מְמַצָּה שֶׁל צַ’רְלִי צַ’פְּלִין.

הָיָה מְעַנְיֵן לִשְׁמֹעַ.

נִפְלָא הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת מַר רוֹבֶּרְטְסוֹן מְתָאֵר

אֵיךְ מַגִּיעַ צַ’רְלִי בָּרִאשׁוֹנָה לְאַרְצוֹת־הַבְּרִית

(הַשָּׁנָה 1914, וְהַיָּמִים יְמֵי הַסֶּרֶט הָאִלֵּם, כַּמּוּבָן,

וְהוּא בַּדְּרָן צָעִיר בֶּן־בְּלִי־שֵׁם שֶׁל מוּזִיקוֹל)

וְלִכְעֵין מִבְחַן־בַּד רִאשׁוֹן

הוּא מְאַלְתֵּר לוֹ מִמֶּנּוּ־וּבוֹ

אֶת צֵרוּף הָאַבְזָרִים שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ

מֵאָז וָהָלְאָה, וְעַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה,

כְּעֵין סֵמֶל מִסְחָרִי, דְּמוּת בַּל־תְּשֻׁנֶּה,

טֶבַע שֵׁנִי, אִם תִּרְצוּ:

הַכּוֹבָע הֶעָגֹל הַשָּׁחֹר, הַשָּׂפָם הָרָבוּעַ, הַמַּקְלוֹן,

הַמִּקְטֹרֶן הַצַּר וְהַקָּצָר, מְהֻדָּק מִדַּי עַל הַכְּתֵפַיִם,

עִם הַמִּכְנָסַיִם הָרְחָבִים מִדַּי בְּשׁוּלֵיהֶם,

הַיּוֹרְדִים תְּפוּחִים אֶל חַרְטֻמֵּי־הַנַּעַל הַפְּחוּסִים —

אֵיךְ הוּא יוֹצֵר, בְּעֶצֶם, בְּרֶגַע

שֶׁל הַבְרָקָה גְּאוֹנִית, בִּלְתִּי־מוּדַעַת,

אֶת זֵהוּתוֹ הַחֲדָשָׁה כְּצַ’רְלִי צַ’פְּלִין;

אִם תִּרְצוּ: בּוֹרֵא אֶת עַצְמוֹ יֵשׁ־מֵאַיִן,

בִּמְחִי אֶחָד, כְּמוֹ מִבְּלִי מֵשִׂים.

לְיָמִים, מַזְכִּיר לָנוּ מַר רוֹבֶּרְטְסוֹן,

אוֹתוֹ צַ’רְלִי עַצְמוֹ מִתְקַשֶּׁה לְהִסְתַּגֵּל לַחִדּוּשׁ

שֶׁבַּסֶּרֶט הַמְדַבֵּר, הַמְזַמֵּר. בִּשְׁבִילוֹ

זֶהוּ סִפּוּר אַחֵר לְגַמְרֵי.

הָאֵלֶם מַשְׁאִיר הֲלֹא הַרְבֵּה כָּל־כָּךְ לְדִמְיוֹנוֹ שֶׁל הַצּוֹפֶה,

גַּם לְכִשְׁרוֹן־הַהַבָּעָה שֶׁל הַשַּׂחְקָן בִּתְנוּעוֹתָיו, גּוּפוֹ, תָּוֵי פָּנָיו.

שְׂפָתַיִם נָעוֹת עַל הַבַּד, וְקוֹל בַּל יִשָּׁמַע; אַתָּה חָפְשִׁי

לְשַׁעֵר בְּנַפְשְׁךָ אֶת הַמִּצְלוֹל, עָצְמַת הַקּוֹל, הָרֶגֶשׁ.

אָכֵן, זוֹ אֳמָנוּת מִסּוּג אַחֵר, שֶׁגְּדֻלָּתָה (כָּךְ צַ’רְלִי)

כְּגֹדֶל מִגְבְּלוֹתֶיהָ.

גְּדֻלָּתָהּ (כָּךְ אֲנִי חוֹזֵר לְנַפְשִׁי) כְּגֹדֶל מִגְבְּלוֹתֶיהָ.

טבריה, ינואר 1985

---

גָּבֹהַּ

מאת

אהרן אמיר

מראיין: ובכן, התשובה היא לעוף מהם והלאה.

מרואיין: כן, לעוף מהם והלאה. להימנע ממצבים שימרטו את בשרך. ולהסתתר.

סם שפארד, המחזאי, בראיון ל“רולינג סטוֹנז”

תִּבְרַח מֵהֶם

תָּעוּף מֵהֶם וָהָלְאָה:

תִּבְרַח מֵהֶם

תִּסַּק מֵהֶם וָמַעְלָה

וּבִמְרוֹמֵי־אֵינְסוֹף

שָׁם תִּסָּתֵר —

אֶבְרָה תִּפְרשׁ

וּקְפוּץ־מַקּוֹר, שְׁלוּף־צִפֹּרֶן

קָרְחַת רֹאשְׁךָ תִּזְקֹף מוּל שֶׁמֶשׁ:

גֵּוְךָ כְּחֵץ שָׁחוּט

שָׁלוּחַ עָל

נִשָּׂא בָּדָד בַּתְּכוֹל

זִרְמֵי־אֲוִיר יִפְלַח

יֵרֹם אֵיתָן וּבַל־יִלְאֶה —

וְלִרְגָעִים

תִּקְפָּא תַּחְתֶּיךָ

תַּשְׁפִּיל מַבָּט אֶל דָּרֵי־מַטָּה:

גֵּאֶה תִּצְפֶּה בְּנוֹדְדֵי־כָּנָף

אֲשֶׁר צָרָה עֵינָם בְּמֻטָּתְךָ, וְהֵם

חָגִים בְּמַעְגְּלוֹת־לַהֲקוֹתָם

מַרְבֵּי טִרְחָה וָטֹרַח

תָּרִים טֶרֶף לָמוֹ

מִתּוֹלֵעָה עַד זְבוּבֵי־בְּאוֹשׁ —

אֶבְרָה תִּפְרֹשׂ

תַּגְבִּיהַּ לִבְלִי־חֹק

עֲדֵי תִּצַּת בְּלַהַב שֶׁמֶשׁ:

וּכְמוֹ זִקּוּק שֶׁל אֵשׁ

תִּתְרַסֵּק לִמְכִתּוֹת שֶׁל זֹהַר

בִּסְחַרְחָרוֹת־חָלָל — —

טבריה, מאי 1987

---

חֶדְוַת הָעַכָּבִישׁ

מאת

אהרן אמיר

שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים

נֶחְבָּא אֶל

הַקּוּרִים:

עֵינַיִם

לִצְפּוֹת

גַּפַּיִם

לִצְבֹּט

חַף מֵעֹל

רָשׁ מִכֹּל

הַס

וְאֵין־קוֹל

שׁוֹטֵט

רוֹטֵט

נוֹטֵט

שׁוֹקֵד —

מָצִיתִי

פִּטְמָתִי

רָדִיתִי

רִירִי עִם

אַרְסִי

כִּי מִמֶּנִי

וּבִי —

מוֹשֵׁךְ לִי

חוּט

אֶל חוּט

מַשְׁלִיחַ

קוּר

אֶל קוּר

מְקָרֶה

לַתֹּהוּ

עֲלִיָּה —

כּוֹבֵשׁ

עַכָּבוֹתַי

נוֹטֶה

יְרִיעוֹתַי:

מִגַּשְׁמוּתִי

הַדַּקְדַּקָּה

מֵאַפְסוּתִי

הַנְּבוֹקָה

טוֹוֶה לִי

אֹהָלַי

בּוֹנֶה לִי

הֵיכָלַי

עַל

בְּלִימָה —

אֲדוֹן

עוֹלָם!

טבריה, 16.12.1986

---

תֵּן לָאֶצְבָּעוֹת

מאת

אהרן אמיר

אַתָּה עוֹד תִּרְאֶה

כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה

אִם רַק תִּתֵּן לָהֶן לָאֶצְבָּעוֹת

לָלֶכֶת בִּמְקוֹמְךָ

וְאֶת הַבְּעָיוֹת (אִם יֵשׁ)

פָּשׁוּט תִּשְׁלַח

אַחֲרֵיהֶן —

עַכְשָׁו תָּנוּחַ

אַל תִּדְאַג

וְתֵן לָזֶה לִקְרוֹת:

הַכֹּל יָבוֹא כְּמֵאֵלָיו

אִם רַק תִּתֵּן לָהֶן לָאֶצְבָּעוֹת

לָלֶכֶת בִּמְקוֹמְךָ

אִם רַק אִתִּי פֹּה תִּשָּׁאֵר

בִּמְקוֹמְךָ —

מרס 1985

---

מְחִיר

מאת

אהרן אמיר

אַתָּה צַרְכָן קָטָן

אַתָּה עוֹסֵק זָעִיר

אַתָּה קוֹנֶה שַׁקְדָן

אַךְ לֹא בְּכָל מְחִיר:

אַתָּה אָדָם נָאוֹר

אַתָּה נֶהָג זָהִיר

לָכֵן תֵּיטִיב אֲגֹר

אַךְ לֹא בְּכָל מְחִיר:

אַתָּה אֶזְרָח מָסוּר

וּבְמִלּוּאִים אִישׁ־חִי"ר

בְּמִזְגְּךָ עָצוּר

וּבְרוּחֲךָ צָעִיר

וְדִינָרִים תִּמְנֶה

בְּמַחְשֵׁב־כִּיס מָהִיר

וָעֲתִידְךָ תִּבְנֶה

בְּפֶלֶס עֲלֵי־קִיר —

אֲבָל “שָׁלוֹם” תִּקְנֶה

כִּמְעַט בְּכָל מְחִיר:

מרס 1985

---

שִׁפּוּט מָהִיר

מאת

אהרן אמיר

זֶה שֶׁעִמִּי אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּישֶׁר,

שֶׁאֵינָהּ כֵּנָה עִמָּדִי, עִמְּךָ, עִם כֻּלָּנוּ,

אֲנִי יָכוֹל, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, לְהָבִין

אַף גַּם לִסְלֹחַ:

דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם

צָרְכּוֹ שֶׁל אָדָם,

וְכֵן הָלְאָה —

חָמוּר יוֹתֵר מִזֶּה אִם הִיא מַשְׁלָה עַצְמָהּ

לְהַאֲמִין שֶׁעִם עַצְמָהּ כֵּנָה הִיא וּשְׁלֵמָה

בְּמִשְׂחָקָהּ הַנַּרְקִיסִי עִם הָאֱמֶת,

בְּתֹם־הַלֵּב הַמְּעֻשֶּׂה שֶׁלָּהּ —

אֲבָל חָמוּר הוּא שִׁבְעָתַיִם

אִם אָמְנָם הַשֶּׁקֶר הַזֶּה הַמִּתְיַפְיֵף

הוּא אֲמִתָּהּ וְאֵין בִּלְתָּהּ,

אִם פִּיהָ וְלִבָּהּ שָׁוִים הֵם בָּעִנְיָן הָרַע הַזֶּה

וּכְבָרָהּ כֵּן גַּם תּוֹכָהּ —

הֲרֵי זֶה מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן,

לֹא יְסֻלַּח, לֹא יְכֻפַּר!

מרס 1985

---

חוֹזֵר חֲלִילָה

מאת

אהרן אמיר

הוּא מְאֹהָב מַמָּשׁ, הַבֶּנְאָדָם —

לֹא בְּרַעְיוֹנוֹ כִּי אִם

בִּדְמוּתוֹ שֶׁלּוֹ כְּמִי שֶׁמַּחֲזִיק

בָּרַעְיוֹן הַהוּא וּמְשַׁמֵּשׁ לוֹ

פֶּה, שׁוֹפָר, וְגַם יַחְצָ"ן.

סְבָרָה שֶׁאֵינוֹ פְּרִימִיטִיבִי עַד כְּדֵי

כָּךְ שֶׁיַּעֲמֹד מוּל הָרְאִי וְיִבְחַן

אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁהוּא מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי

שֶׁמַּחֲזִיק בָּרַעְיוֹן הַהוּא (וְשֶׁמָּא אֲנִי

זוֹקֵף לִזְכוּתוֹ יוֹתֵר מִדַּי, תּוֹלֶה

בּוֹ מַה שֶּׁאֵין בּוֹ וּמַשִּׁיל מַה יֵּשׁ?);

מִכָּל מָקוֹם, דַּיּוֹ שֶׁבְּעֵינֵי רוּחוֹ

רוֹאֶה הוּא אֶת עַצְמוֹ

נִסְעָר, מַסְעִיר, קוֹלֵט בַּלִּיסְטְרָאוֹת

בְּכַף־יָדוֹ הַפְּתוּחָה וְשָׁב

וּמַטִּיחָן בְּחֹזֶק־יָד בְּשׁוֹלְחֵיהֶן —

הַקְּצָרָה: בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל סָמָטוֹכָה תִּקְשָׁרְתִּית.

הֲאִם רָאוּי הוּא שֶׁנָּנוּד לוֹ,

שֶׁנָּבוּז לוֹ,

שֶׁתִּבְחַל נַפְשֵׁנוּ בּוֹ,

שֶׁנִּשְׂטֹם אוֹתוֹ (חֲלִילָה),

רַק עַל שׁוּם שֶׁהוּא כָּזֶה וְלֹא אַחֵר?

— הֲלֹא עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת שֶׁאָכֵן

תִּקְצַר יָדוֹ מִלְּשַׁנּוֹת

אֶת נְתוּנֵי־הַיְסוֹד אֲשֶׁר בָּאֹפִי, בַּחִנּוּךְ,

בַּגֵּנִים, בַּהֲוָיָה אַף גַּם בַּהָכָּרָה!

גַּם לֹא יִקְשֶׁה עָלֵינוּ לְהָבִין, רַחֲבֵי־דַּעַת

שֶׁכָּמוֹנוּ, מָה שֶּׁמֵּרִיץ אוֹתוֹ עַל־אֱמֶת:

אֶת מְנִיעֵי־הַיְסוֹד

שֶׁל תַּאֲוַת כָּבוֹד וּבֶצַע

(שֶׁלֹּא מֻלְּאָה עוֹד אַף כְּדֵי מַחֲצִית

וְשָׂבְעָה, אֲבוֹי, לֹא תֵּדַע לְעוֹלָם)

שֶׁמִּכֹּחָם אִמֵּץ לוֹ, זֹאת הַפַּעַם,

אֶת הַקְּלַסְתֵּר הַמְּיֻסָּר וְהַדָּווּי

הַמִּתְיַשֵּׁב יָפֶה כָּל־כָּךְ עִם

הֶקֵּפָה שֶׁל כֶּרֶס וַעֲבִי הַפַּרְשְׁדוֹן.

בְּכָל הַקָּדוֹשׁ לְךָ, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי:

אֲנַחְנוּ מְבִינִים אוֹתְךָ, מָתוֹק שֶׁלָּנוּ,

וְאֵין אָנוּ רוֹאִים לְעַצְמֵנוּ שׁוּם צִדּוּק

לְהִתְנַשֵּׂא אוֹ לְהַלְעִיג עָלֶיךָ —

וְרַק הַלֵּב נוֹקֵף מְעַט

לַמַּחֲשָׁבָה אֵיךְ, בְּשׁוּבְךָ הַבַּיְתָּה,

עָלוּל אַתָּה לָחוּשׁ בְּמוּעָקָה מְפֹרָשָׁה

אֵצֶל נְוַת־בֵּיתְךָ, בִּנְךָ, בִּתְּךָ, שֶׁמָּא אַף

אִמְּךָ הוֹרָתְךָ, כְּשֶׁבִּמְחִצָּתָם אַתָּה

מִתְרַוֵּחַ וּמֵסִיר אֶת מַסֵּכַת־הַכָּזָב

(הַחֲדָשָׁה עִמָּהֶם וְעִמְּךָ), אֶת זוֹ הַמְּנַטֶּפֶת

דַּם־לֵבָב מָשְׁחָר, מָהוּל בְּשֶׁמֶן־זַיִת

שֶׁל יִסּוּרֵי־מַצְפּוּן, וְחוֹזֵר לִהְיוֹת

אוֹתוֹ חֲזִיר־חֲזִירָתַיִם

הַמֻּכָּר לָהֶם מֵאָז

וּמִתָּמִיד.

22.5.1989

שירי זמן ומקום

מאת

אהרן אמיר

---

בִּקֹּרֶת הַתִּפְלוּת הַצְּרוּפָה

מאת

אהרן אמיר

מַה זֶּה הָיָה לְךָ

שֶׁבָּאַחֲרוֹנָה אַתָּה מַתְפִּיל כָּל־כָּךְ,

מַטְפִּישׁ כָּל־כָּךְ?

אֲנִי הֲרֵי זוֹכֵר אוֹתְךָ, אַתָּה יוֹדֵעַ,

זֶה כָּךְ־וְכָךְ שָׁנִים…כְּשֶׁהִכַּרְתִּיךָ

הָיִיתָ — אוּלַי לֹא נִקְרָא לָזֶה “מַבְרִיק”

אַךְ בְּהֶחְלֵט שׁוֹקֵק חַיִּים, אִם לֹא שִׂמְחַת־חַיִּים;

נוֹצֵץ וּמְבַעְבֵּעַ, אַךְ גַּם שׁוֹקֵק מַרְדּוּת,

וְלֹא לִשְׁמָהּ כִּי אִם בְּדַעַת וּלְתַכְלִית…הָיָה בְּךָ —

אֵיךְ לוֹמַר? — מַשֶּׁהוּ מְרַעֲנֵן…גָּלְמִי אָמְנָם, בּוֹטֶה, חוֹצֵץ,

אֲבָל עִם זֹאת רַב־זָוִיּוֹת, מַרְהִיב בְּאֶפְשָׁרֻיּוֹתָיו…

בָּסְרִי? וַדַּאי! עַד לְהַקְהוֹת שִׁנַּיִם! אַף

מַרְגִּיז לְהַשְׁחִית בְּחֻמְרַת קַשְׁיוּתוֹ — אוּלָם צוֹפֵן

בְּמוֹ־בָּסְרוֹ אֵיזוֹ מְקוֹרִיּוּת חַסְרַת־תַּקְדִּים בְּחִדּוּשָׁהּ, בְּחֻרְפָּתָהּ,

כּוֹמֵס עָסִיס שׁוֹצֵף, תִּפְאֶרֶת־לַבָּאוֹת!

אָז מַה זֶּה הָיָה לְךָ בָּאַחֲרוֹנָה

שֶׁכֹּה תָּפַלְתָּ, טָפַשְׁתָּ?

הַאִם זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל גִּיל —

מַה שֶׁקָּרוּי, בִּלְשׁוֹן־חֲרוּצִים נְקִיָּה, שְׁעוּעָה,

נִסְיוֹן־חַיִּים, שֶׁהוּא אוּלַי שֵׁם נִרְדָּף לְבִזְיוֹן־חַיִּים?

הַאִם זוֹ רַק עָרְמַת הַבְּשֵׁלוּת הַמְהֻלֶּלֶת —

יְמֵי־שְׁנֵי־אִישׁ בְּהֵעָרְמָם, בְּהִקָּרְמָם, בְּשִׁיּוּפָם, בְּזִיּוּפָם:

שְׁחִיקַת חֻדִּים, פִּחוּס הַזָּוִיּוֹת, סִטּוּף זֶהוּת, הִתְחַיְּכוּת?

אוֹ אוּלַי עֶצֶם הַהִשְׁתַּהוּת בְּכָאן הִיא הַנּוֹתֶנֶת, הַלּוֹקַחַת:

הַהִתְכָּרְסוּת, הַהִתְקָרְשׁוּת, הַהִתְעַכְשְׁווּת — הַמְלֻוּוֹת הַשְׁלָמָה,

שֶׁתְּחִלָּתָה גֹּדֶל־נֶפֶשׁ גֵּאֶה, כַּזָּכוּר וְכַמּוּבָן, וּבִינָה־בְּעִתִּים,

וְחוּשׁ־מִדָּה וְאֹרֶךְ־רוּחַ, וְהֶמְשֵׁכָהּ הִתְקַפְּלוּת צְלֵחָה,

מְעוּכָה נְבוֹכָה דְּעוּכָה, אֵין־בִּינוֹת אֵין־בָּרָק אֵין־אוֹנִים,

וְסוֹפָהּ הַנֶּחֱרָץ, בַּל־יֻסַּג־לְאָחוֹר, הוּא חָכְמַת־הַמִּסְכֵּן

בְּטָהֳרַת־שִׁמְמוֹן־תִּפְלוּתָהּ־סִכְלוּתָהּ?!

אַךְ מִי אֲנִי, לַעֲזָאזֵל, שֶׁאָבוֹא אִתְּךָ חֶשְׁבּוֹן?

מרס 1986

---

בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן אֹפֶק

מאת

אהרן אמיר

בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן אֹפֶק הוּא גְּבוּל.

אִם דַּעְתְּכֶם נוֹחָה מִמֶּנּוּ, יְבֻשַּׂם לָכֶם.

אֲבַל אֲנִי

אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם

אִם יִחְיֶה לָכֶם זֶרַע

בְּאֵין לָכֶם אֹפֶק שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל

וּגְבוּל שֶׁמֵּעֵבֶר לָאֹפֶק —

לֹא שֶׁמִּדְרַךְ רַגְלֵנוּ אֵין בּוֹ נַחַת;

יֵשׁ בּוֹ.

לֹא שֶׁחַמָּתוֹ מְרֻבָּה מִצִּלּוֹ;

אֵין הִיא מְרֻבָּה מִמֶּנּוּ.

אֲבָל, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, אִי־אֶפְשָׁר לִי

שֶׁאֶמְצָא מַצָּע כְּשִׁעוּר קוֹמָתִי

עַל פְּנֵי טֶפַח הַיֵּשׁ שֶׁבְּכָאן

כְּמוֹ שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לִי

שֶׁאֶכְרֹת בְּרִית לְעֵינַי

לְבִלְתִּי שֵׂאתָן לִגְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת

שֶׁמִּן הַיֵּשׁ וָהָלְאָה —

שֶׁהֲרֵי, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, בָּרִי לִי

שֶׁאִם בִּגְדוֹלוֹת לֹא תֵּלֵכוּ

סוֹפְכֶם שֶׁגַּם קְטַנּוֹת

אֵינָן מִתְקַיְּמוֹת בִּידֵיכֶם.

טבריה, יולי 1986

---

שִׁיר יַפָּאנִי

מאת

אהרן אמיר

הִנֵּה יָצָא הַמַּרְצֵעַ מִן הַשַּׂק. סוֹף־סוֹף.

מֵעַתָּה יוֹדְעִים אָנוּ הֵיכָן עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ

וְעַל מָה

אָנוּ יוֹשְׁבִים.

אָכֵן, כָּל הַזְּמַן הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁהִיא רוֹבֶצֶת תַּחַת.

לֹא לְחִנָּם פִּתַּחְנוּ לָנוּ, כְּאֻמָּה, מֵאָז הַקַּיִץ

הָרָאוּי־לְהִזָּכֵר שֶׁל שְׁנַת אַרְבָּעִים־וְחָמֵשׁ,

אֵיזֶה חוּשׁ־רֵיחַ מְיֻחָד לְעִנְיָנִים גַּרְעִינִיִּים;

אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא יָכֹלְנוּ לְשַׁעֵר

אֶת שִׁעוּרָהּ וְתָאֳרָהּ שֶׁל הָאֵימָה

שֶׁכְּמוֹ נִגְזַר עָלֵינוּ לִחְיוֹת בִּמְחִיצָתָהּ

לָעַד —

אוֹ עַד

אֲשֶׁר תֶּחְפָּץ.

וְכִי יוּכַל אָדָם (וְלוּ גַּם יַפָּאנִי) לְשַׁוּוֹת בְּדִמְיוֹנוֹ

אֶת עָצְמַת הַמַּחַץ וְהַכִּלָּיוֹן הַסְּפוּנָה, לְמָשָׁל,

בְּשִׁשִּׁים מֵגַאטוֹן טֵי“ת־נוּ”ן־טֵי"ת,

אֲפִלּוּ הִיא מְשֻׁכַּחַת זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בְּעֹמֶק קִילוֹמֶטְרִים

עַל קַרְקָעוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס שָׁקֵט (הוֹי מַה־שָּׁקֵט!);

אֶת רַעַם־הָאַפּוֹקָלִיפְּסָה הַכָּלוּא־לוֹ בְּנַרְתִּיק־מַתֶּכֶת הָסוּי

שֶׁנְּחִילֵי דְּגִיגִים חוֹלְפִים לִרְגָעִים עַל פָּנָיו, אֲדִישִׁים,

וּמִפְלְצוֹת־צוּלָה נוֹתְנוֹת בּוֹ עֵינָן אַגַּב־אֹרַח,

אוֹ אוּלַי מְחַכְּכוֹת בּוֹ זָנָב אוֹ גָּחוֹן

בִּתְחוּשָׁה קְרִירָה וּמְפֻיֶּסֶת

שֶׁל אַחְוַת

שֻׁתָּפִים לִקְנוּנְיָה וּלְתוֹחֶלֶת.

עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים וּמְשַׁוִּים זֹאת בְּנַפְשֵׁנוּ אֶל נָכוֹן

דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ עֵרֶךְ מוּסָף לְחַיֵּינוּ,

כְּאִלּוּ מֵמַד שֶׁל מֶתַח וְהִמּוּר נִתּוֹסֵף

לַחַיִּים עַל הָאִיִּים הָאֵלֶה, מֵרִיּוּקְיוּ בּוֹאֲכָה הוֹקַאיְדּוֹ;

מַה גַּם שֶׁאֵין לָדַעַת אִם אֵין הִיא עֲלוּלָה

(זוֹ שֶׁלֹּא נָהִין לִנְקֹב בִּשְׁמָהּ)

לְהִתְמַסְמֵס לְמַדְלֵחוֹת עַד שֶׁתָּפוּג פַּלָּצוּתָהּ כָּלִיל —

אוֹ שֶׁמָּא תִּתְעַקֵּשׁ לַחְתּוֹר לָהּ דֶּרֶךְ לִתְהוֹמוֹת מַחְשַׁכִּים

קַעְקַע וְקַרְקֵר

אֶת אַבְנֵי־הַשְּׁתִיָּה

עַד מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

עַם נִדָּח הָיִינוּ, מֵאָז־מִקֶּדֶם. בְּשׁוּלֵי הַהִיסְטוֹרְיָה.

עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב. עַם נִפְלֶה,

מִמֵּילָא גַּם נִבְחָר־בְּעֵינָיו. אֲנָשִׁים חֲרוּצִים, חֲדוּרֵי הַכָּרָה,

מִסְתַּפְּקִים בְּמֻעָט. לְמוּדֵי־עֹנִי, שׁוֹלְפֵי־חָרֶב,

אַף עֵרִים לַיָּפֶה וְלַנִּשְׂגָב. וּמֵאָז פָּרַץ אַדְמִירָל פֶּרִי לִנְמָלֵינוּ

הִפְתַּעְנוּ שׁוּב וָשׁוּב אֶת הָעוֹלָם, גַּם אֶת עַצְמֵנוּ:

הַפְתָּעוֹת שֶׁל חֵרוּף־נֶפֶשׁ וּגְבוּרָה, הַפְתָּעוֹת שֶׁל תִּכְנוּן

וְאִרְגּוּן, תּוּשִׁיָּה וְכֹחַ־הַמְצָאָה, כּשֶׁר־שְׂרִידָה־וְהִסְתַּגְּלוּת;

עַד שֶׁהִפְלֵאנוּ לַעֲשׂוֹת בְּבַנְקָאוּת כִּבְפִילַנְתְּרוֹפְּיָה

מִכָּל אֲשֶׁר הִפְלֵאנוּ לַעֲשׂוֹת בְּטַכְסִיסֵי־הַמִּלְחָמָה עַל שִׁבְעָה

יַמִּים — הָלוֹךְ וְקָנֹה בְּכֶסֶף מָלֵא כָּל מַה שֶׁכָּשַׁל כֹּחֵנוּ

לְכָבְשׁוֹ. וּבְעוֹד אָנוּ הוֹלְכִים מֵחַיִל אֶל חַיִל, וּמֹחֵנוּ

וּזְהָבֵנוּ מַדְבִּירִים כָּל מִתְחָרֶה, הָיָה הַדָּבָר הַהוּא

רוֹבֵץ וּמְטַקְטֵק תַּחְתֵּינוּ…אַךְ אִם אָמְנָם יִבָּקַע

בְּבֹקֶר לֹא־עָבוֹת לְמוֹטְטֵנוּ, אוֹ אוּלַי

רַק לְהָרְעִיל אֶת מֵימוֹתֵינוּ וּלְהַקִּיפֵנוּ

בַּאְשַׁת פִּגְרֵי דָּגָה, הֲרֵי לְפָחוֹת

לֹא יִהְיֶה הַדָּבָר

בְּגֶדֶר הַפְתָּעָה

גְּמוּרָה.

טבריה, 15.5.1989

---

בְּיֶדְכֶם הוּא

מאת

אהרן אמיר

קוּם דַּבֵּר אֶל עַם הָאָרֶץ אֲשֶׁר עִמָּךְ

וְהָיוּ דְּבָרֶיךָ כֵּנִים וּנְכוֹחִים

לֹא אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב —

כְּדַבֵּר אִישׁ אֲשֶׁר פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים

אֶל אִישׁ חֶרְמוֹ וּמַצּוּתוֹ —

כִּי שָׁלוֹם נִגְזַר עֲלֵיכֶם

לֹא בַּשָּׁמַיִם כִּי אִם כָאן

וְרִיב הוֹיָה לָכֶם

לֹא בַּשָּׁמַיִם כִּי כָאן

עַל אֶרֶץ וְיוֹשְׁבִי־בָהּ

עַל אֶרֶץ וְטוּבָהּ —

עַל כֵּן כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמוֹר:

הִנֵּה אָנֹכִי נוֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם

אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב

וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרַע

אֶת הַבְּרָכָה וְאֶת הַקְּלָלָה

וְכַאֲשֶׁר תִּבְחֲרוּ כֵּן יֶהִי —

אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם

כִּי אִם בַּקֶּרִי תֵּלְכוּ עִמָּדִי

אִם אֶבֶן תִּשְׂאוּ אֶל בָּנַי לְסָקְלָם סָקֹל

וּלְקֶלֶס וּלְזַעֲוָה תְּשִׂימוּנִי לְמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה

וְחֶרֶב תִּשְׂאוּ אֵלַי לְהִלָּחֵם בִּי עַד חָרְמָה,

תִּשְׁפֹּט הַחֶרֶב בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם —

אָז אָשִׁיב נָקָם לְצָרַי וְלִמְשַׂנְּאַי אֲשַׁלֵּם

אָז יִנָּתְקוּ הַיְתָרִים הַלַּחִים מֵעָלַי

כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל בְּהָרִיחוֹ אֵשׁ

וְחָרָה אַפִּי בָּכֶם וְהָיְתָה בָּכֶם יָדִי הַחֲזָקָה

וּזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה תְּדוּשְׁכֶם וְלֹא תֵּרֶף

וְקִלַּעְתִּי נַפְשְׁכֶם בְּתוֹךְ כַּף־הַקָּלָע —

וְשָׁבָה הָאֶבֶן מִיֶּדְכֶם אֶל רֹאשְׁכֶם עַל אַחַת שֶׁבַע

וְהִשְׁכַּרְתִּי מִדִּמְכֶם חִצַּי וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר

וְשָׁכְלוּ מִנָּשִׁים אִמּוֹתֵיכֶם וּמָלְאוּ חַצְרוֹתֵיכֶם מִסְפֵּד

וְהֻגַּרְתֶּם לְפִי־חָרֶב וּמִנִּי־גֵּו תְּגֹרָשׁוּ

עַד בִּלְתִּי הַשְׁאִיר לָכֶם מַשְׁתִּין בַּקִּיר —

וְשַׁבְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם לֵאמוֹר:

לֹא כִי טוֹבָה הָאָרֶץ וּרְחָבָה

דֵּי הֲכִילֵנוּ יַחַד אֲנַחְנוּ וּכְבוֹדֵנוּ

לִהְיוֹתֵנוּ בָּהּ גּוֹי אֶחָד עָצוּם וְאַמִּיץ־כֹּחַ

אֲשֶׁר מִשֵּׂאתוֹ עַמִּים יָגוּרוּ

אֲשֶׁר אוֹרוֹ הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק —

וְאִם אָמְנָם רְעַצְתִּיכֶם עַד הֵנָּה

הֲלֹא אָשׁוּב מֵאַפִּי וּגְאַלְתִּיכֶם

כִּי אֲנִי אַךְ אֲנִי הַגּוֹאֵל

וְאִם אָמְנָם רָדִיתִי אֲנִי בָּכֶם

הֵן אֲנִי לְבַדִּי אֶפְדְּכֶם

כִּי אֵין לָכֶם פּוֹדֶה וּמַצִּיל מִלְּבַדִּי —

עַל כֵּן אִם לְשָׁלוֹם יִהְיוּ פְּנֵיכֶם וְלֹא לְמִלְחָמָה

וְזָרַעְנוּ אַהֲבָה תַּחַת שִׂנְאָה

וְעַל עֶלְבּוֹן וּמַדְוֶה נִמְחַל,

אָז בִּמְקוֹם שָׁם הַסָּפֵק נַצְמִיחַ אֱמוּנָה

וְיֵאוּשׁ בְּתִקְוָה נַחֲלִיף

וְשַׂמְנוּ חשֶׁךְ לְאוֹר וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה

וְנִחַמְנוּ תַּחַת אֲשֶׁר נְנֹחַם

וַהֲבִינוֹנוּ תַּחַת אֲשֶׁר נוּבַן

וּמָלְאָה הָאָרֶץ שֶׁפַע וְהַשְׂכֵּל

כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים

עַד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ אֶת עַצְמוֹ יִשְׁכַּח

וְנִבְרְכוּ בָּנוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה —

כַּאֲשֶׁר תְּדַבְּרוּ כֵּן יֶהִי,

וַאֲשֶׁר תְּדַבְּרוּ יָקוּם.

טבריה, 6.4.1988

---

צָץ לוֹ

מאת

אהרן אמיר

הִתְבַּצֵּר לוֹ בֶּחָצֵר

עֵץ־תְּאֵנָה מוֹרִיק, נוֹהֵר:

כִּמְחִי־סַיִף צָץ־חוֹצֵץ,

מִשּׁרֶשׁ עַד נוֹף —

פֶּלֶא־עֵץ!

לֹא טִפַּחְנוּ, לֹא רִבִּינוּ,

לֹא הִשְׁקֵינוּ, לֹא רִוִּינוּ —

וּפִתְאֹם אַחַר כָּתְלֵנוּ

קָם הָעֵץ, נִבָּט מוּלֵנוּ!

לֹא שָׁתוּל וְלֹא נָטוּעַ,

לֹא חָבוּשׁ וְלֹא רָצוּעַ;

לֹא גָּדֵר לוֹ וְלֹא חַיִץ,

עַלְוָתוֹ —

עֲתֶרֶת־קַיִץ!

עִתּוֹתָיו מִי שָׁמַר,

מִדּוֹתָיו מִי שִׁעַר —

מִי זוֹכֵר רֵאשִׁיתוֹ,

מִי יָשׁוּר אַחֲרִיתוֹ!

חֻצְפָּתוֹ חִידָה הִיא לָנוּ,

מְצַפְצֵף הוּא עַל כֻּלָּנוּ:

מְעוֹנָתוֹ חֻלִּין וָחוֹל,

אוּלָם עָלֵהוּ —

לֹא יִבּוֹל!

קיץ 1991