, ש"ז, בכנ' אֶבְלִי, אֶבְלָם, מ"ר אֲבָלִים, – א) צער ויגון גדול בסבת צרה ואסון, בפרט על מת, Trauer; deuil; mourning:  ותהי התשעה ביום ההוא לְאֵבֶל לכל העם כי שמע העם ביום ההוא לאמר נעצב המלך על בנו (ש"ב יט ג). והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה ושמתיה כְּאֵבֶל יחיד (עמוס ח י).  בת עמי חגרי שק והתפלשי בעפר אֵבֶל יחיד עשי לך מספד תמרורים (ירמ' ו כו).  – ולתוגה בכלל:  ויהי לְאֵבֶל כנרי ועגבי לקול בכים (איוב ל לא).  ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אֵבֶל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד (אסת' ד ג). והפכתי אֶבְלָם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמ' נא יב).  – ב) המנהגים שנוהגים בהם המתאבלים על מת:  ויעש (יוסף) לאביו אֵבֶל שבעת ימים (בראש' נ י). אֵבֶל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם (יחזק' כד יז).  – ג) הזמן שנוהגים בו להתאבל על מת:  ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אֵבֶל אבי ואהרגה את יעקב (בראש' כז מא).  ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה ותספד על בעלה ויעבר הָאֵבֶל וישלח דוד ויאספה אל ביתו (ש"ב יא כו-כז).  – ובתו"מ:  מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס (מו"ק ב א).  מפני שאבל הוא להן (תוספתא תענ' ב ג).  היה הולך לבית האבל או לבית המשתה (שם ב"ב ו יג).  אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה (תענ' יג:).  –  ועי' מות.