1 מלה עברית, משקל צֳרִי, עֳפִי, מן אֹנִי. — בערב' אִנַא إِنَاء, כלי, אגן.  ויש אח להסתעפות זו גם בקצת לשונות אחרות, כמו vascello באיטלקית, ובצרפתית vaisseau , שעקר פרושם הוא כלי, מהשם הרומי vas.  וכבר העירו החכמים בזמן האחרון כי בהמכתבים של תל אלעמרנה נמצאה המלה אני כתרגום בלשון כנענית להשם אלפ, שהיא אִלפה, ר"ל ספינה. — והנה המפרשים הקדמונים לא הבדילו בין אֳנִי ובין אניה, אך החדשים הטיבו לראות כי אֳנִי הוא שם הקבוץ נגד אניה שם היחיד, כנהוג בפרט בלשון ערבית.

2 קמץ של וָ- זה וכמו"כ קמץ של וָאניות ושל בָאניות ושל כָאניות שלקמן הם מן הקמצי' שחלקו בהם רוב המדקדקים החדשי' הנכרים על המדקדקים הקדמונים שלנו והחליטום לקמץ חטוף שצריך לקרא בקול החולם (o), וכן העתיק קניג (Kö. 1, 103) וָאֳנִי בפרוש בכתב לעז vo-oni.  אבל זה הוא נגד כונתם של בעלי המסורה שמתגו את הקמצים הללו, ונגד עדותם של כל המדקדקים הקדמונים שלנו, שהעידו עפ"י הקריאה המקֻבלה אצלם שכונת בעלי המסורה היתה במתג זה לצין את טיבו של הקמץ.  אמר ר"י חיוג וז"ל: כמו תָּאֳרוֹ נפל הוו שהיה בין התיו והאלף במלת תואר קדם שיסמך וקובץ (ר"ל נקוד בקמץ חטף) השני והוא האלף כדי שיורה הקבוץ על הוו ולא נח השני כמנהג חודש ואורח וחביריהם והראשון (ר"ל האות הראשונה התיו) יהיה בקמץ גדול.  וכמוהו זָהֳרוֹ פָעֳלוֹ טָהֳרוֹ אָהֳלוֹ.  ע"כ. (שער הנקוד 19).  וז"ל ריב"ג: ואיזו אות שיהיה דינה שתונע בקמץ חטף, החטפות בה במכתב ובלשון יחד או תהיה בלשון בלבד, מבלי המכתב, ותהיה האות הסמוכה לה גרונית יעתיקו הקמצות (ר"ל הקמץ חטף) ממנה אל האות הגרונית ותונע היא בקמץ גדול וכו' יורה אותך זה נקדם למד לחדשיו יבקר (יחזק' מז יב) בקמץ גדול וזה בעבור החטף אשר אחריה, וכו' ונקדם עוד ואו וחלים רעים (דבר' כח נט) בקמץ גדול בעבור החטף אשר אחריה וכו' וכמו זה ביום בָחֳרִי (יחזק' כ ה) וכו' (רקמה שער טו). ונשנו הדברים עוד במקומות. וכן רדק: ואם עין הפעל אות גרוני תהיה בקמץ חטף ופא הפעל בקמץ רחב כמו יען מָאֳסְכֶם, ביום בָחֳרִי (מכל' שער דה"פ לב:).  ועוד (שם לט.):  ואם האות הראשון בקמץ חטף הנקוד עם השוא יהיו אותיות כלב קמוצות (ר"ל בקמץ גדול) אעפ"י שאין הדבר ידוע כמו בָּעֳנִי אמתך (ש"א א) כָּאֳנִיּוֹת סוחר (משלי לא) בָחֳרִי אף (שמות יא) לָחֳדָשָׁיו יבכר (יחזק' מז).  ועוד (שם לח:) בפרוש: ואם האות גרונית בשוא וקמץ תהיה הוו קמוצה (ר"ל בקמץ רחב) וָאֳנִי עשה המלך שלמה, וָאֳנִיּוֹת תרשיש, וָחֳלִים רעים ע"כ.  והנה כל הדברים הללו לא נאמרו בדרך סברה בלבד ורק כעין באור דעת המסורה, כמו שטוען קניג: weil sie (die Auffassung der jüdischen Grammatiker) nur eine Ausdeutung der von der Masora gebotenen Metheg-Setzung, ist  (Kö. 1 ,107), שנהיה רשאים להקביל נגד סברתם ובאורם את סברתנו ובאורנו אנו, כמו שאומר שם קניג: wie wir eben auch eine solche Ausdeutung geben. מי שבקי בסגנון דברי הקדמונים ודרך לשונם שומע כי הדברים שהבאנו נאמרו בדרך החלט, עפ"י הקריאה שהיתה בקבלה אצלם מדור לדור, וזו עדות מספקת כי כך היתה באמת כונת בעלי המסורה.  והלא הכל מודים עתה כי בעלי המסורה עשו את מלאכתם באמונה והקפידו ודקדקו למסור לנו את הברת כל מלה ומלה בכל גוניה כמו שהיתה הבורה בימיהם.  ולכן אין שום מקום לפקפק בענין זה, וברי הוא שבימי קביעת המסורה היתה הברת הקמצים שלפני קמץ חטף כהברת קמץ רחב בימיהם, אעפ"י שעפ"י תולדתם הרי נותן שיהיו קמץ חטף, כי קצתם הם במקום שורק קדום, וכדומה.  ובודאי היתה כבדה עליהם הברת שני קמצים חטופים זה אחרי זה.  וחטאים כמו זה של חוש הלשון נגד מה שהדין הדקדוקי נותן הם מצויים בכל הלשונ' ואין להרהר אחריהם.  וכל פלפולו של קניג שם אינו יכול לעמד בפני המעשה שאין ספק בו, כי בימי קביעת המסורה היתה הברת כל הקמצים הללו כהברת קמץ רחב, וצדקה בזה הערתו של דר' מרגליות בהבקרת על המהדורה החדשה של ספר הדקדוק של גנז' קויץ (Dr. Marg. AJSL, 1903, 165) שצריך לדעת דקדוק של איזו לשון מלמדים המדקדקים אותנו, אם לשונו של ישע' שממנה אינם יודעים כמעט כלום, או לשונם של בעלי המסורה.  ואם לשונם של אלו, הלא דעתם היא מכרעת.  וכן היא הקריאה המקבלה של הספרדים ba-onioth, va-oni.  ולכן צדק בזה דליטש בהקדמתו לאיוב שערער על קריאת המלה פָעֳלוֹ poolo, וכיוצא בזה.  ועוד תתברר שאלה זו בכל שאר המלים שיש להן קמץ מתוג כאן בא סימן קמץ ומתג לפני קמץ חטף ֳ.

3 פה גם קניג וגזנ' וכו' מסכימים כי הבית נקודה בקמץ רחב במקום ה הידיעה.