1, ש"נ, מ"ר אֲנָחוֹת, אַנְחוֹתַי,– קול נשימה מפני צער וכאב, Seufzer; soupire; a sigh: ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון וַאֲנָחָה (ישע' לה י). כי כלו ביגון חיי ושנותי בָּאֲנָחָה (תהל' לא יא). מקול אַנְחָתִי דבקה עצמי לבשרי (שם קב  ו). יגעתי בְאַנְחָתִי ומנוחה לא מצאתי (ירמ' מה ג). כי לפני לחמי אַנְחָתִי תבא ויתכו כמים שאגותי (איוב ג כד). הלא דמעה על לחי תרד ואנחה על מרוד לב (בן סירא גניז' יח יט). אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם (כתוב' סב).  – ומ"ר: כי רבות אַנְחֹתַי ולבי דוי (איכה א כב). כגון בכיות ואנחות (תשו' גא' ליק צח).