אֲפִיסָה

°' ש"נ, – א) שה"פ מן אפס: כי הרגיש יעקב בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה (רמב"ן ברא' מז כט). עולם האמת אשר לא ישיגהו אפיסה (דוד בר י"ט בן בילא, י"ג יסודות, בד"ח). ומפני שהחשך אינו דבר כי אם אפיסת האור ואבדתו (ר' אבר' ב"ר חייא הנשיא, העבור א ט). והסיבה השלישית (של חולי הקולון) מאפיסת הרגש המעי ההוא (מאיר אלדבי, ש"א ד ב). כי המות בשאר הבע"ח אם ימותו מיתת עצמם יהיה הענין מצד חולי וכו' או אפיסת הכחות מצד הזקנה (ראשית חכמה, שער האהבה פ"ו). – ב) כמו העדר: הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת (שם א א). כי הם לא יראו כי העמידה היא אפיסת התנועה (חריזי מו"נ א עב). אעפ"י שהחשך והעורון אפיסות ואינן מפעולת פועל (שם ג י). והצרות הרוחניות והגשמיות אחר אפיסה גמורה (שער השמ' לאבן לטיף כג, השחר ב). אבד הגושם (של העולם) ובטל הגולם וחזר להעדרתו ואפיסתו כמו שהיה מקודם היותו (ריקנטי, אמור). כמו שהאין היא מניעת המציאות ואפיסתה לגמרה (  יסו' עול', הקד'). באפיסת נפש החיונית לשאר בע"ח (רש"ט שפרוט, פרד' רמונ' כב). אם למציאותו או לאפיסתו (ר"א הקראי, ע"ח ד). עם אפיסת הפנאי (חות יאיר שו"ת ל). צהיבות השער וכו' מאפיסת חום התולדי ולבחורים ילבינו מרוב אפיסת חום הטבעי (מאיר אלדבי, ש"א ד א).