1, ש"ז, כנ' אֵתוֹ, מ"ר אֵתִים, אִתִּים, — כלי מכלי האכר, ארוך ומחדד בראש ברזל לחפר בו את האדמה, Haue; pic; pickaxe: וירדו כל ישראל הפלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אֵתוֹ2 ואת קרדמו וכו' למחרשות וְלֶאֵתִים ולשלש קלשון ולהקרדמים (ש"א יג כ=כא). וכתתו חרבותם לְאִתִּים וחניתותיהם למזמרות (ישע' ב ד). כתו אִתֵּיכֶם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים (יואל ד י). — ואמר המשורר: והעמיק עד תהום לו ואני אתן שכרך והך בָּאֵת לכל עין אשר עליו תהי בוכה (ר"ש הנגיד, לך עושר).
1 לא נתברר מקורו, ואין לו חבר בלשונות האחיות.
2 ת"י וית סיכת פדניה, והוא חרב המחרשת, וכן תרגם בישעי' וביואל אתים בסכּים, וא"כ הוא הוא מחרשתו שבכתוב. אלא שיונ' תרגם מחרשתו בפרשיה, והוא הדרבן. וכן רסע"ג תרגם אִתים סככא. והביא ריב"ג בשם רה"ג אמר וז"ל: ומצאתי בפירושים לרבנו האי ז"ל במשנת בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה (כי הדקר ברזל חופר דומה ליתד) והוא הנקרא אֵת. ע"כ. והערוך בערך קנקן אמר: אותו שמהלך לאחר המחרישה עץ המחרישה שלאחריה בידו ומכבידו בקרקע כדי שיעמיק חרישתו וקנקן הוא המנא והוא את, ואת אתו ואת קרדומו וכו' פי' קנקן אותו יתד שבמחרישה. ע"כ. רש"י לעז קולטרא, והוא coutre בצרפתית, והוא חרב המחרשת. היוצא מכל זה הוא כי את הוא בכלל כלי לחפר באדמה בברזל מחדד, צר, כמו דקר, וגם חרב המחרשה.