*, בָּהָה, – השתומם מאד, היה או נעשה כמו בלי תנועה מפני תמהון, בהלה, entsetzt sein; être stupéfait; be amazed: ישב לו אותו (עבד) תוהא ובוהא (מד"ר ברא' ב). לבן מלך שהיה ישן ע"ג עריסה והיתה מניקתו תוהה ובוהה למה שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו (שם). – ובהשאלה גם על דבר שאין בו רוח חיים: ישבה לה הארץ תוהה ובוהה (שם). – ועי' מורא, תמהון.