*, ש"ז, מ"ר בַּטְלָנִים, לנק' בַּטְלָנִית, מ"ר -נִיּוֹת, – א) מי שדרכו להיות בטל ממלאכה Müssiggänger; oisif; idler: אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין (מגי' א ג). בטלנים היו (הסוסים)  (ירוש' סנה' ט כג). ועשרה בטלנין של בהכ"נ (גמ' שם יז:). סוסים הבטלנין  (שם כא:).  – ב) ° שגור בפי העם במשמ' אדם המבטל עניני העולם, שאינו מכיר עניני העולם, אינו נותן דעתו ולבו לעניני העולם, ללבושיו ומנהגיו.