° 1, ש"ז, נק' בקה, מ"ר בקים, בקות, — שם מין זבוב קטן, וחייו קצרים מאד, חי בפרט במים, ודבק בבשר החי ומוצץ דמו ומכאיב מאד, Ephemera: ויצו להעביר קול בכל מלכותו ויאספו מיני שרץ העוף מכל עבר ופנה דבורות וצרעות וזבובים ויתושים ופרניפיליינ"ש והבקים והפרעושים ופשפשים וחגבים (ר' קלוני', אג' בע"ח ב ח). כי הזבובים והבקות לא יהיו לעולם בחנויות העטרים והבשמים והנפחים והחייטים (שם שם יא). הנה אם תבינו דברי העופות וכו' ומה שיאמרו הנמלים ומה שיספרו הדבורים ושידברו הזבובים ושיזכירו הבקות הקטנות (שם ה ד).
1 בערב' בַק بَقّ, זבוב מוצץ דם, כמו יתוש ובפרט פשפש. בארמ' בַּקָא, בַּקְתָּא: לית בקא בר יומא ולית דידבא בר שתא חולין נח:, — אין בק בן יום ואין זבוב בן שנה. מ"ט תורא אריכא גנובתיה משום דדייר באגמי ובעי לכרכושי בקי שבת ע"ז., — מה טעם השור ארוך זנבו משום שהוא דר באגמים וצריך לכרכש הבקים. — ומשל בהתול להראות עד כמה הוא צמא לדם, אומרים אנשים: שבע שני אימרא בקתא מבקא דא"ל חזיתיה לבר מחוזא דסחא במיא וסליק ואיכרך בסדינין ואותיבית עליה ומצית מיניה ולא הודעת לי חולין נח:,— שבע שנים רגזה הבקה על הבק שאמרה לו: ראית בן מחוזא (בני מחוזא היו מפורסמים לבעלי בשר ושמנים) שרחץ במים ויעל ויתעטף בסדין ותשב עליו ותמץ דמו ולא הגדת לי. — ומשל לכח החרטום שלו ועד כמה נשיכתו קשה אומרים: שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה שם, — ששים מנה ברזל תלו לו להבק בקורנסו. — ועי' זבוב, דם.