קל לא נמצא.

— פִע', גִּמֵּא, פ"י, — שתה ובלע משקה בשאיפת רוח, schlürfen; hemer; to quaff: — ובמליצה להסוס כשהוא רץ במהירות גדולה וכמו בולע את הארץ: ברעש ורגז יְגַמֶּא1 ארץ( איוב לט כד).  — ואמר המליץ: הסוסים בהפכותם פניהם אל פאת קדים יגמאו הדרך כנשר חש לאכול (מנחם, גמא). רץ (הסוס) במרוצה לשעה קלה כברת ארץ כאילו גמא ושתה הארץ שלפניו (רש"י חבק' א ט).  — * ובמשמעתו העקרית: החושש בשיניו לא יגמא2 בהן את החומץ (שבת יד ד). לא יהא מגמא חומץ ופולט אבל מגמא הוא ומבליע (ירוש' שביע' ח לח.). מגמא חומץ של תרומה אחר טיבולו (שם שבת יד יד ד).  — ואמר המליץ: גמאתי את כוס התרעלה (מא"ג, קרית ספר עג).  — ובמשמ' °יוצא לשלישי, כמו הגמיא שלקמן: ובברותו לענה ישים לצמאו רוש אותו יגמא (צואת ר"י אבן תבון). 

— הִפע', הִגְמִיא, — עשה שיגמא, השקה: ותרד (רבקה) העינה ותמלא כדה ותעל וירץ העבד לקראתה ויאמר הַגְמִיאִינִי נא מעט מים מכדך (בראש' כד יו=יז). — ואמר המשורר: נודה לצור הפר עצת בדים ואם קצרו לשונינו ומבטאינו, הטה לפנינו נהר שלום בעת עֹצר ואין מים לְהַגְמִיֵאנוּ (רמב"ע, מגיד רשעת שונאיו, דוקס 95,1).