1, ש"נ, מ"ר גַּנּוֹת, — כמו גַּן: כי תהיו כאלה נבלת עליה וּכְגַּנָּה אשר מים אין לה (ישע' א ל). כי כארץ תוציא צמחה וּכְגַּנָּה זרועיה תצמיח כן אדני יי' יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים (שם סא יא). זרעוני גנה שאינן נאכלין (כלא' ב ב). — ובכנ': רטב הוא לפני שמש ועל גַּנָּתוֹ יונקתו תצא (איוב ח יו). ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גַנּוֹת ואכלו את פריהם (עמוס ט יד). בנו בתים ושבו ונטעו גַנּוֹת ואכלו את פרים (ירמ' כט ה). עשיתי לי גַּנּוֹת ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי (קהל' ב ה). כי יבשו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מֵהַגַּנּוֹת אשר בחרתם (ישע' א כט). כנחלים נטיו כְּגַנּוֹת עלי נהר (במד' כד ו). גַּנֹּתֵיכֶם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם (עמוס ד ט). גנות העיר שדרך הרבים מהלכת עליהן (תוספתא טהר' ז יא). — ואמר המשורר: בואו ואל לחם עצבים תלחמו, סורו לְגַנָּה מכבוד אל רותה (ר"י הלוי, מי זאת).
1 מן גָּנַן, עי"ש.