° 1, ש"נ, מ"ר גְּרִיעִיּוֹת, — רֹע האיכות של דבר, חסרון ומדה רעה בנפש וכדומה, Fehler; défaut; defect: וזה הענין היה סיבה לחשוד החכם בחטא גדול ולדמות גריעות גדולה בחכמתו (הקד' מלמד התלמי').  פעמים רבות יבחר לו האדם לעזוב מזון יום או יומים בשביל שיגיע בו אל ענג הנצוח לנצח חברו בשחוק הקוביא עם מה שיש בו מהגריעות והפחיתות (מאזני צדק, אלגזלי 13).  שגדרו (של הבושת) הוא מכאוב יקרה לנפש בעת הפחד ממעשה הגריעות (שם 106).  והמירן מגריעות לעלוי ומעלוי לגריעות (מיוחס לראב"ד, יצירה ב ב).  והנה הכריתה ההיא כפילה לגריעות וחסרון דהיינו שחטאו בזה להוציא דבה ולקו על כך (פענח רזא, שלח).  אבל הנותן דופי באדם אין לו ריוח והוא גריעות הלב (ארח' צדיק', שתיקה).  — ומ"ר: ותכלית הגריעיות כמו כן הוא שיהיו נמצאות באדם בלי טורח ויגיעה ומאין מחשבה (מאזני צדק, אלגזלי 84).  ראוי לך שתדע שרפואת הנפש במחות הגריעיות ממנה וקנות השלמויות אליה דמיונו הוא רפואת הגופות (שם 86).