* 1, דְּמַאי, דְּמַיי, ש"ז, — דבר מְסֻפָּק, שיש מקום לפקפק בו ולחשדו, Zweifelhaftes; chose douteux; dubious thing והשתמשו במלה זו לפנים בפרט בכנוי לפֵרות לקוחים מעם הארץ בזמן ההוא שלא היו זהירים בהפרשת מעשרות, והפרות שלהם היו חשודים והיה מקום לפקפק בהם אם הפרישו המעשרות מהם: אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין (שבת ב ז). היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים וכו' אם הכניסו לבתיהם מתקנים ודאי טלו והכניסו לבתיכם וכו' אם הכניסו לבתיהם אינן מתקנין אלא דמאי (מעשר' ב א). כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי לא ישלח לחברו דמאי ר' יוסי מתיר בודאי (דמאי ג ג). מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי (שם א). שדרכו למכור דמיי (תוספתא שם ג יה). לא התירו למכור את הדמיי אלא לסיטון בלבד (שם יג). וגזר (ר' יוחנן כהן גדול) על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין אמר להן בני בואו ואומר לכם כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה עמד והתקין להם חלוקת פירות מע"ה מפריש מהן מעשר ראשון וכו' וגזר על הדמאי של עמי הארץ (סוט' מח.). — ובמליצה °במשמעתו העקרית, בכלל דבר של ספק ופקפוק: ברחו מן הספקות והעמידום בחזקת זולתכם דעו כי טעימת הדמאי גורמת ליגע מן הודאי (אגר' הרמב"ם לבנו).
1 משקל פְּנַי פנאי, תְּנַי תנאי. כך ד שואית ומם פתוחה, נקודה מלה זו בקטע המשנ' המנק' בנקוד הבבלי הקדם א. והכתיב דמיי מצוי בתוספתא ובירוש'. והנה צורת המלה מלמדת עליה שהיא שמית ועברית, ואין שום סבה לחשדה, כמו שעשה בנימין מוספיה, והסכים לזה גם ז"פ בהקד' לאה"צ, שיצאה ממקור זר. מיונית דימוס, ר"ל המון העם. ואדרבה זו מלה עברית קדומה, ויוחנן כהן גדול, שהוא גרם שנהיתה שגורה ביותר בפי הבריות, לא עשה אלא שהשתמש במלה קדומה וכללית זו לענין המיוחד שהתקין הוא, ופרושה האמתי של המלה כבר נתנה לנו הגמ' ירוש' מע"ש ה נו ד, שם סוט' ט כד ב דמי תיקן דמי לא תיקן, ונגזר משרש א. דמה, דומה להדבר. וראיה לזה שגם בערב' שרש שבה شبة. ששוה במשמעתו ממש לשרש א. דמה בעברית, משמש גם במשמעת היה הדבר בספק, ושֹׁבְהַה شبھة דבר מסֻפק, שיש מקום לפקפק בו, שאינו ידוע היטב טיבו, והפרוש שבתלמוד דַא מאי, דין מאי, אינו אלא דרשה בעלמא.