*, ש"נ, — שה"פ מן דָּמַם: בניו (של אהרן) שקולים בו בכבוד ושקולים בו בדמימה (ספרא שמיני מא). לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה (רש"י ויקר' יא ב). הס לשון שיתוק ודמימת חורבן (רד"ק חבק' ב כ). דום ענינו השתיקה הגדולה שאין בה מחשבה כדמימת האבן (אברהם בדרשי, חותם תכנית, דום).