*, ש"נ, — שה"פ מן דָּרַס, א) נגיעת הרגלים באדמה בהליכה: כל העזרה היתה אורך מאה ושמנים ושבע וכו' מקום דריסת ישראל אחת עשרה אמה מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה (מדות ה א). — ובפרוש דריסת הרגל: שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה וכו' רבי עקיבא אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסרתה (ערוב' ו ט). איזהו צפון מקיר של מזבח צפוני ועד כותל העזרה וכנגד כל המזבח כולו צפון וכו' רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים ואף מקום דריסת רגלי ישראל (יומ' לו.). — ובפרט במשמ' הליכה מועטה, רק דריסת הרגל: אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש (מגי' א ו). — ובהחלט: המוכר שביל לחברו מקום דריסה הוא מכר או עד התהום מכר (ירוש' ביכור' א סג ד). טובה דריסה אחת שדרס הקב"ה במצרים וכו' ממלא הפנים פיח כבשן של משה ואהרן (מד"ר ויקר' ג). — °ובכנ' °עפר דריסתו: מי יתנני מצע תחת כפות רגליו (של רשב"י) ולוחך עפר דריסתו אשר אינני כדאי להזכירו בלי כריעה והשתחויה (אריה מודינא, ארי נוהם יז). — *דריסת זיתים: דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת1 זיתים וענבים בלבד (שבת קמה.). — ב) °נעיצת חיה טורפת או עוף טורף את צפרניהם בגוף בע"ח: והנץ יש לו דריסה ואפילו בעוף גדול ממנו (רמב"ם, שחיט' ה ה). ויש לחולדה דריסה בעופות וכלב אין לו דריסה כל עיקר לא בעוף ולא בבהמה וחיה והנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכו' אין דריסה אלא ביד הטורף וכו' ואין דריסה אלא בצפורן (שם ו-ז). ואם נשא הזאב שה מן העדר בפיו והצילו הרועה כבר בארנו שאין דריסה בשן ומותר (סמ"ג מ"ע, סי סג). ודריסה הוא שזורק ארס כששולף צפרנו מעל הבהמה או מעל העוף (שם). בגדיים וטלאים יש דריסה לחתול וכ"ש שיש דריסה לחתול בעופות (שבלי הלקט, טרפ' כב).
1 כך בנוסח', ובכ"י דריכת.