ש"ז, בהפס' דָּשֶׁן, כנ' דִּשְׁנוֹ, — א) דבר שָׁמֵן, כמו שֶׁמֶן זית וכיוצא בזה, Fettigkeit; graisse; fatsness: כמו חלב וָדֶשֶׁן תשבע נפשי (תהל' סג ו).  ויאמר להם הזית החדלתי את דִּשְׁנִי אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים (שופט' ט ט).  —  ובכלל דברים שמנים, מאכלים ומשקאות שמנים ומתוקים לחיך: ורויתי נפש הכהנים דָּשֶׁן (ירמ' לא יד).  שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בַּדֶּשֶׁן נפשכם (ישע' נה ב).  שלחנך מלא דֶָשֶׁן (איוב לו יו).  ירוין מִדֶּשֶׁן ביתך ונחל עדניך תשקם (תהל' לו ט).  —  ואמר בן סירא: תן מנחה וגם אזכרה ודשן ערוך בכנפי הוניך (ב"ס גני' לח יא).  — והעסיס של הפֵרות: עטרת שנת טובתך ומעגליך ירעפון דָּשֶׁן (תהל' סה יב).  — ב) אפר, בפרט אפר גופות בעלי חיים שנשרפו, anim. Asche; cendre animal; anim. ashe: והרים את הַדֶּשֶׁן אשר תאכל האש את העלה וגו' והוציא את הַדֶּשֶׁן אל מחוץ למחנה (ויקר' ו ג-ד).  והמזבח נקרע וישפך הַדֶּשֶׁן מן המזבח (מ"א יג ה).  וכל העמק הפגרים וְהַדֶּשֶׁן (ירמ' לא מ).  — שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן, מקום שהיו שופכים שם הדשן של הקרבנות: והוציא את כל הפר וכו' אל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן (ויקר' ד יב).  שלש בית הדשנין הן (זבח' קד:).  ואעפ"י שהשוינו כל הדשנים היינו לאחר שהניחם אצל המזבח  (תוספ' יומא נט:).  — ואמר המשורר: בכה איש מלאו חלב עטיניו ופניו ירעפון תמיד דשנים, והתקדש ליום תשחר בארץ ובעפר תהי סס או דשנים (רמב"ע, תרשיש ח).  — ובהרחבה גם אפר של הצמחים וכדומה: מקנח הדשן של פתילה כשהוא עמום (רגמ"ה מנח' קז.).