ת"ז, לנק' דְּשֵׁנָה, מ"ר דְּשֵׁנִים, דְּשֵׁנוֹת, סמי' דִּשְׁנֵי, — מי שיש בו דֶּשֶׁן, מי שהוא שָׁמֵן, רענן, לאדמה, לצמחים ולבע"ח, fett, saftvoll; gras plein de sève; fat, full of sap:  והיה דָשֵׁן ושמן ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב (ישע' ל כג).  עוד ינובון (הצדיקים) בשיבה דְּשֵׁנִים ורעננים יהיו (תהל' לב יה).  אכלו וישתחוו כל דֹּשְׁנֵי ארץ (שס כב ל).  — וטעם °דָּשֵׁן, טעם של דברים שמנים: חוש הטעם וכו' המתוק והדשן והמליח והמר והחריף (אמונה רמה א ו).