זְמוֹרָה

1, ש"נ, מ"ר זְמוֹרִים, זְמוֹרוֹת, —  א) שְׁלֻחָה ארֻכה דקה של הגפן, Weinranke; sarment; shoot of a vine: ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זְמוֹרָה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים במד' יג כג. על כן תטעי נטעי נעמנים וּזְמוֹרַת זר תזרענו ישע' יז י. הַזְּמוֹרָה אשר היה בעצי היער יחזק' יה ב. כי בקקום בקקים וּזְמֹרֵיהֶם שחתו נחום ב ג. אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו כלא' א ח. זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת שבת יז ו. ולא (נוטעין) זמורה בין שתי קורות שתיבלע ביניהן תוספתא כלא' א י. מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד' קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם ערוב' יא.. כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים ב"מ ט א. גמל טעון פשתן או חבילי זמורות ב"ב ב יד. חבילי זמורות יטלטל (בשבת) מפני שהוא מאכל לפילין שבת קכח.. ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה פסח' עה.. הביאוהו (את ר"ח בן תרדיון) וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור ע"ז יח.. הנותן מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות לכשיכרתו וכו' צריך להפך בהן כשהם מחוברים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו רמב"ם מלוה ולוה ה ו. —  *בת הַזְּמוֹרָה, היין: בני תבל עדנים תאכילם ויינקו בה שדי בת הַזְּמוֹרָה ר"י חריזי, הענק ג. —  ובמנהגי ע"ז בימים הקדמונים: וישבו להכעיסני והנם שלחים את הַזְּמוֹרָה2 אל אפם יחזק' ח יז. —  ואמר הפיטן: הלכה ממפתן לחצר העזרה, וראתה שולחים אל אפם הזמורה, ונאמה את פני מהם אסתירה קינ' לת"ב שכינה צועקת. קט ושן חרק, ונאצות שרק, זְמוֹרָה באפו הדק, וחרבו הברק, למילה פרק, וכלפי מעלה זרק יוצר שבת זכור, אץ קוצץ. זכור יי' את יום זבולך, המתנאים ונואמים פה מה לך, השולחים זְמוֹרוֹת באף לחללך שם, אלהים אל דמי. כח גבורתיך איפא יודע ובמה, לשולחים זמורות אף פעמים כמה וכמה סליח' יום ז, אפס הוד. —  *בעל הַזְּמוֹרָה, פקיד במלכות רומי לפנים שהיה נושא חבילה של זמורות בידו להלקות בהן את הנדונים למלקות , Lictor: הדבר דומה לאחד שקילקל בעיר מסרו לבעל  האגמון וחבשו והיה קשה מבעל האגמון מסרו לבעל הזמורה וחבשו והיה קשה מבעל הזמורה מסרו לבעל הרצועה וסטרו ירוש' סוט' ט כד:. אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקטמון ובעל זמורה שבת קמה:. משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בחוץ והזמורה בידו אמרו אולי שהזמורה בידו לא היה מתכבד שמע המלך ואמר לו העבר הזמורה ממך וצא לחוץ וכל מי שאינו שואל בשלומך אני נוטל את ראשו מד"ר שמות כא. —  *נתן לו זמורה: משל למלך שהיו לו עבדים הרבה ורצה לעשות אחד מהן בן חורין וליתן לו הזמורה מד"ר במד' יח. —  ב) *בהשאלה, אבר הזכרות, männl.Glied; membre virile; membrum v.: זה עמלק שנתנאה על הקב"ה בחירופיו ובגידופיו ובזמורה3 שהיה נוטל זמורתם4 של ישראל וזרק כלפי מעלה ומחרף ואמר בזו בחרת פסיק' רבתי ז. —  ג) *כיחה וניעה שמוציאים מהגרון או מהאף, Auswurf; crachat; saliva: חכך בגרונו והוציא הזמורה5 פסיק' דר"כ, זכור.  ד) °שלח הזמורה לאפו של פלוני, התריז6: משום שדוחקות הרוחות בבטנו משלחת זמורה וכו' מיד מתחלחל ומתמלא בטנו רוח ומשלח זמורה ערוך, ערך תרז. ויפול על הנשוך (מעקרב) שלוח זמורות כל שכן אם תהיה הנשיכה באברים השפלים קאנון ד ו ה ג. כי לא אמרו רק לגבי שוכבת חיקו בקירוב בשר וישנה עמו בטלית א' שזיעתו והבלו מעלה עשן כנגדה וזמורת זר אל אפה שו"ת מהרי"ט, אה"ע טו. – ובמשמ' °מאס בו, בעט בו: בני תבל עדנים תאכילם ויינקו בה שדי בת הזמורה, ובסוף תחשף להם קלונה וגם תשלח לאפם הַזְּמוֹרָה ר"י חריזי הענק ג. —  ובמליצה במשמ' עשה מעשה מגֻנה: הסתכל בעין השכל בצחנת פסולת מאוסך, הטמון בחובך עם מימי כיסך, השולחים הזמורה אל אפך להכעיסך אגר' המוסר לר"ש, אלעמי. שלחו זמורה אל אפם כזמרי לעיני משה ולעיני כל העדה מנח' קנא' לאבא מארי כ. מנתקים מוסרות האמונה דרכם בגיא שולחים את הזמורה לאפם וחוסמת היא את העוברים שם מז. עמוד על גבולך עד יתברר לך הדבר כשמש אם ישלחו הם הזמורה אל אפם. שם צו. גידי לחייך חדים כמזמרות, ושפתיך בלשון הרע מזמרות, בידך החזקה תכרות הזמורות, ולנגד אפיך תשלח הזמורות תוכח' מוסר, עזרא הבבלי, תתפאר.



1 עי' שרש זמר, והיא מלה עברית ואין לה אחות בשאר הלשונות.

2 אמרו המפרשים החדשים כי הכונה בדבור זה למנהג הפרסים הקדמונים עובדי השמש שבשעת תפלתם להשמש היו מחזיקים בידיהם ברצמן, שהוא אגודה של ענפים, קצת דומה לאגודת שלשה המינים של היהודים בחג הסכות.  וקצת החדשים פרשו זמורה זו במשמ' המשאלה אבר הזכרות, עי' לקמן, אך תמוהה השליחה לאפם. והנה בספרי דבר' קעב מנו פסוק זה בין הפסוקים שכנה הכתוב מפני הכבוד, ונראה שר"ל כי הכתוב בעצמו, או הנביא בעצמו אמר לאפם במקום לאפי. אך המסורה ראש במד' וכאן מנתה לאפם בין שמנה תקוני סופרים, ואעפ"י שכבר אמרו גדולי הרבנים שאין הכונה בתקון סופרים שהסופרים נגעו בעצם נוסח הכתוב ושנו בו איזה דבר, אלא שהסופרים פרשו שכונת המקרא היתה לא ככתיב, בכ"ז אין ספק כי המסורה נתכונה באמת שהסופרים תקנו הנוסח. ועל כל פנים בין כך ובין כך נראה, כי המעשה של שליחת זמורה היה נחשב אצלם לדבר בזוי ומתועב מאד, עד שהיה ראוי בשביל זה שיכנה הכתוב בעצמו או שהסופרים יתקנוהו. ואעפי"כ רגלים לדבר, שבעלי התלמוד בעצמם עוד לא פרשו דבור זה במשמעה הגופנית שיחסו לו אחרי כן, הואיל והם השתדלו להוכיח שהאנשים עשו מעשה זה בדרך דרש ואמרו: ממשמע שנאמר ופניהם קדמה איני יודע שאחוריהם כלפי מערב מה תלמוד לומר אחוריהם אל היכל ה' מלמד שהיו מפריעין עצמן ומתריזין עצמם כלפי מעלה וקאמר נביא מי שעשה הרעה הזאת בישראל ימות על מיטתו, ע"כ, ואלמלא היו שומעים דבר זה בגוף בהדבור שולחים הזמורה לא היו צריכים להכריח זה מלשון היתרה שבכתוב. ולא ידוע איזה מעשה מתועב שמעו בעלי התלמוד בהמלים שלחים הזמורה וכמו"כ אחריהם עד מנחם בן סרוק, שבמחברתו אנו מצאים בפעם ראשנה שיחס את המעשה שלמדו בעלי התלמוד מן  ואחוריהם קדמה להמלים שולחים הזמורה, ואמר: והנם שולחים את הזמורה אל אפם דבר דופי וקלון הוא לפרוש השוה ריח מקטרתם וכעס קרבנם וניחוחם למלאכת תופי נקבים ואחוריהם אל היכל יי' יורה על הענין, ע"כ. וכן ריב"ג בפרוש: והנם שולחים את הזמורה אל אפם ר"ל הקול היוצא מן האדם מלמטה והוא כאשר אמר עליהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עלה דמה העתר ההוא העולה ממקטרתם לריח היוצא מלמטה לכער מעשיהם ולגנות קטרתם. ע"כ. וכן רש"י: והנם שולחים אל חוטמם את ריח רע של זמורה שהם מזמרים ברוח היוצא מפי טבעת. ע"כ. וכן רד"ק: והוא עטוש מלמטה. וכן שאר המפרשים. ועפי"ז השתמשו בדבור זה במשמעה זו הסופרים.

3 פרשו המפרשים במשמ' אבר הזכרות, אך יש מקום לפקפק בזה.

4 בנדפס זכרותם בכף.

5 כך פרש הערוך, אבל גם כאן יש מקום לפקפק.

6 עי' למעלה הערה להכתוב והנם שלחים הזמורה.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים