זֵעָה

ש"נ, — טפות דקות יוצאות מבעד למִשָמי עור גוף בעלי חיים, Schweiss; sueur; sweat: בְּזֵעַת אפך תאכל לחם בראש' ג יט.  שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים הוסיפו עליהן באשה ריח הפה וריח הזיעה ירוש' כתוב' ז לא ג.  ששה דברים סימן יפה לחולה אלו הן עטוש זיעה שלשול קרי ושינה וחלום ברכ' נז:.  אסרו את החמין (לרחץ בהן) והתירו את הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעים אנחנו אסרו להן את הזיעה והתירו חמי טבריה שבת מ..  היו עושין ריח רע מריח הזיעה של גופן מד"ר שה"ש, נפת. שתה מים והזיע זיעתו טהורה בא במים שאובים והזיע זיעתו טמאה נסתפג ואחר כך הזיע זיעתו טהורה מכשיר' ב א.  וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד רמב"ם ביא' המקד' ז יג.  שכל זיעות האדם היא סם המות חוץ משל פנים ספר החינוך תקמו.  — *ורטיבות דומה לזֵעה שעל פני גופים אחרים גם לא בע"ח: זיתים מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן אבל לא זיעת הקיפה טהר' ט אזיעת בתים בורות שחין ומערות מכש' ב א.  (דבש תמרים) זיעה בעלמא הוא ברכ' לח.. — וכן °משקה היוצא ממיני צמחים ע"י כבישה או ע"י חם: זיעת הבטנים היא תרביטינא ספר הרפוא' לאסף 66. — וגם במינים מחצבים: כמו מאמר בן דקלים במי הים שהוא זיעת הארץ התקבץ במצותה כל מלאכ' הגיון סח.  ביטומי או אספאלטו הוא שומן או זיעה שעל פני אגם וכו' בוראצי הוא זיעת המיניראלי מזהב ומכסף ונחושת אוצה"ח לר"י צהלון ו כו.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים