1, פ"י, זָרִיתְ, אֶזְרֶה, יִזְרֶה, וַיִּזֶר, אֶזְרֵם, זְרֵה, – א) זָרָה את הדגן למשל בגרן, הניף הדגן הגדוש באויר והניחו לנפל בחזרה ארצה כדי שישא הרוח את המוץ הצדה וישאר הדגן נקי בלא מוץ, worfeln; vanner; to winnow: הנה הוא זֹרֶה את גרן השערים הלילה רות ג ב. רוח צח שפים במדבר דרך בת עמי לוא לִזְרוֹת ולא להבר ירמ' ד יא. וָאֶזְרֵם במזרה בשערי הארץ שם יה ז. הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וגבעות כמץ תשים תִּזְרֵם ורוח תשאם וסערה תפיץ אתם ישע' מא יה-יו. הדש והזורה הבורר והטוחן שבת ז ב. קוצר בשעת קציר וחורש בשעת חריש דש בשעת שרב זורה בשעת הרוח ספרי עקב מב. קוצר ומעמד ודש וזורה ובורר וטוחן מו"ק יב:. כל שאינו זורה ברחת ב"ב כד:. לאדם שזורה בבית הגרנות נוטל את האוכל ומניח את הפסולת נדה לא.. הרי שחרשת וזרעת וכו' וקצרת ועמרת ודשת ועשית תבואה בגרניה אם אין הקב"ה מוציא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי מד"ר ויקר' כח. ואני נועל לפניכם בפסח ואתם יוצאים וקוצרים ודשים וזורים ועושים כל צרכיכם בשדה שם שה"ש, מה יפו.  וכשנכנסים אל הגורן יצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ לרוח שם, שררך. —  ובהשאלה, הפיץ ופזר דבר הנה והנה, כמו שהרוח מפיץ ומפזר את המוץ, zerstrenen; disperser; to disperse: וישרף באש ויטחן עד אשר דק וַיִּזֶר על פני המים שמות לב כ. והשלשית תִּזְרֶה לרוח יחזק' ה ב. המוצא כלים ועליהם צורת חמה וכו' שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ע"ז ג ג. אונן היה דש מבפנים וזורה מבחוץ מד"ר בראש' פה. —  ב) בהרחבה, השליך והרחיק: וירם (אלעזר) את המחתת מבין השרפה ואת האש זְרֵה הלאה במד' יז ב. וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תִּזְרֵם כמו דוה צא תאמר לו ישע' ל כב. —  ואמר הפיטן: בנים לפתחך באו ובכל לבם שבו, נא עונות אם רבו זְרֵם כי להרוג אבו סמא"ץ, סליח' צו"ג, ידיכם.

—  נִפע', נִזְרֶה, הִזָּרֶה, הִזָּרוֹתְכֶם, – שזָרוּ אותו, ובהשאלה שהפיצוהו: ואפיץ אותם בגוים וַיִּזָּרוּ בארצות יחזק' לו יט. והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגוים בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם2 בארצות שם ו ח. ביום שהיה בכורו של אחד מהם מת צר איקונין שלו בתוך ביתו ואותו היום (של מכת בכורות) היתה נדקת ונשחקת ונזרת3 והיתה קשה עליהם כאילו אותו היום קברום פסיק' דר"כ, ויהי בחצי הלילה. —  ואמר הפיטן: ותמור עזי וזמרת, קינים עליה נחרת, ובקצוי ארץ נִזְרַת נצרת קינ' לת"ב, איכה ישבה חבצלת.

—  פִע', זֵרָה, —  זֵרָה את האנשים בגוים, בארצות וכדומה, הפיצם, פזרם: והשמתי אני את הארץ וכו' ואתכם אֱזָרֶה בגוים ויקר' כו לב-לג. מְזָרֵה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו ירמ' לא י. ונתש (אלהים) את ישראל מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לאבותיהם וְזֵרָם מעבר לנהר מ"א יד יה. והבאתי אל עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים וְזִרִתִים4 לכל הרחות האלה ירמ' מט לו. ושלחתי לבבל זרים וְזֵרוּהָ ויבקקו את ארצה שם נא ב. וידעו כי אני יי' בהפיצי אותם בגוים וְזֵרִיתִי אותם בארצות יחזק' יב יה. גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים וּלְִזָרוֹת אותם בארצות שם כ כג. אלו הקרנות אשר זֵרוּ את יהודה וכו' הגוים הנשאים קרן אל ארץ יהודה לְזָרוֹתָהּ זכר' ב ד. והפיצותי אותך בגוים וְזֵרִיתִיךְ בארצות יחזק' כב יה. תתננו כצאן מאכל ובגוים זְרִיתָנוּ תהל' מד יב. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל5 זרעם בגוים וּלְזָרוֹתָם בארצות שם קו כו-כז. —  ובמשמ' מוסרית: מְזָרֶה רשעים מלך חכם משלי כ כו. מלך יושב על כסא דין מְזָרֶה בעיניו כל רע שם ח. —  ובמשמ' הרחיב, נתן הרבה סביב סביב: שפתי חכמים יְזָרוּ דעת שם יה ז.

—  פֹע', זֹרָה, —  שזֵרוּ אותו: והאלפים והעירים עבדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זֹרָה6 ברחת ובמזרה ישע' ל כד. —  ובמשמ' פזור: יְזֹרֶה על נוהו גפרית איוב יח יה. זֹרוּ רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב תהל' נח ד. —  ובמשמ' שטוח: כי חנם מְזֹרָה7 הרשת בעיני כל בעל כנף משלי א יז.