*, ש"נ, — שה"פ מן א. חָטֵט:  היו מחוסרין כַּן הוגן אוזן ויד טמאין מחוסרין חטיטה טהורין  (תוספתא כל' ב"מ ב יז).  ומתקנין את קילקולי המים שברה"ר וכו' חטיטה אין חפירה לא וכו' אין יחיד צריך להם אפילו  חטיטה  נמי אסור  (מו"ק ה.).  בחבל גרוע ישן ובלוי (שדרכו)  ליפסק בחטיטה מועטת שמחטטין (התרנגולים) למצוץ המים שבחבל  (תוספ' ב"ק יח.).  וקודם החטיטה אם יש בו עפר כבוש שנעשה כעין גפסיס כבר נסתם אותו בית קבול   (בעה"נ לראב"ד, שער המים ד).  הקרדום שחופרין בו הארץ והכלים שנושאין בהן העפר וכו' וחטיטת המקומות שמקבצין בהן המים על החוכר או על המקבל  (רמב"ם, שכירות ח ב).  והסיף שלהם משימים אותו הקוברים תחת ראשיהם שימצאו המוצאים בחטיטת הקברים כלי מלחמתם בקבר   (רד"ק יחזק' לב כז).  התכנית והחטיטה אשר בצלם שהוא מוצרך לאותה מלאכה שיצקה בו הצורף וציירה בו המצייר  (ריב"צ, עולם הקטן ג).