*, ש"ז, — כמו חֵט, חֵטְא:  אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת של מחטיו של עגל  (ירוש' תענ' ד סח ג).  התחיל אותו הילד (שנולד לאמו החבושה) לצווח אדוני המלך למה אני חבוש בבית האסורים אמר לו המלך בחטייה של אמך את נתון כאן כך אמר משה וכו' למה אתה גוזר עלי מיתה אמר לו בחטייה של אדם הראשון אתה מת שהביא מיתה לעולם  (מד"ר דבר' ט).  כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטיין של ישראל מה שעשו ברפידים וכו' הוא אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק  (פסיק' דר"כ, זכור).