1, ש"ז כנ' חִכִּי, חִכְּךָ, חִכּוֹ, חִכָּם, — הכִפה שבתוך חלל הפה שמעל להלשון והוא כלי הטעם, Gaumen; palais; palate: הלא אזן מלין תבחן וְחֵךְ אכל יטעם לו (איוב יב יא).  כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לְחִכִּי (שה"ש ב ג).  אכל בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חִכֶּךָ (משלי כד יג).  נהנה חיכו בכזית (ירוש' שבת א ב ג).  אמר לו פתח חיכך וקבל (שם יבמ' ח ט ד). כאדם שאומר לחברו מזוג לי ושנה לי שחכי ערב לי  חיך לי לי (מד"ר בראש' צט). — דבקה הלשון אל חִכּוֹ, מפני צמא:  דבק לשון יונק אל חִכּוֹ בצמא (איכ' ד ד). — ובמליצה, בהשאלה בענין טעם רוחני:  מה נמלצו לְחִכִּי אמרתך מדבש לפי (תהל' קיט קג).  אם חִכִּי לא יבין הוות (איוב ו ל).  ולא יפיל בזה לשון ויעשיה בכנוי הה"א והדבר פשוט לכל מי שיש לו חיך לטעום טעם הלשון (פענח רזא, שמיני). — וכאחד מכלי הדבור:  כי אמת יהגה חִכִּי ותועבת שפתי רשע (משלי ח ז).  הנה נא פתחתי פי דברה לשוני בְחִכִּי (איוב לג ב ). — ודבקה לשונו לְחִכּוֹ, לא יכול לדבר:  קול נגידים נחבאו2 ולשונם לְחִכָּם דבקה (איוב כט י).  תדבק לשוני לְחִכִּי אם לא אזכרכי (תהל' קלז ו).  ואתה בן אדם הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך בהם ולא תצא בתוכם ולשונך אדביק אל חִכֶּךָ ונאלמת (יחזק' ג כה-כו). — ומנע דבר בתוך חִכּוֹ, לא ספר אותו: אם תמתיק בפיו רעה יכחידנה תחת לשונו יחמל עליה ולא יעזבנה וימנענה בתוך חִכּוֹ (איוב כ יב-יג). ולא נתתי לחטא חִכִּי (שם לא ל),  ר"ל לדבר דברים לא הגונים . — ובכלל להוצאת קול:  אל חִכְּךָ שפר כנשר על בית יי' (הוש' ח א). — ועצם החֵךְ, כמו דִבּוּר:  כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חִכָּהּ (משלי ה ג), ר"ל דבריה. — ואמרה שולמית בשבחה את דודה:  מראהו כלבנון בחור כארזים חִכּוֹ ממתקים וכלו מחמדים זה דודי וזה רעי בנות ירושלם (שה"ש ה יה-יו). — ואף הדוד שבח את רעיתו בזה:  ויהיו נא שדיך כאשכולות הגפן וריח אפך כתפוחים וְחִכֵּךְ כיין הטוב (שם ז ט-י). — ואמר בן סירא:  חיך ערב ירבה אוהב ושפתי חן שואלי שלום (ב"ס גני' ו ה).  ראה מהו אומר כי כה אמר יי' לבית ישראל דרשוני וחיו ויש לך חיך מתוק מזה חי אני נאם יי' אם אחפוץ במות הרשע וגומר ויש לך חיך מתוק כזה ובשוב רשע וגו' אין לך חיך מתוק מזה (מד"ר במד' י).  המתיק חִכּוֹ דבר חנפּה דברים מתוקים (ברכ' הנקדן).