מ"ר חֲמוּדִים, — א) עי' חָמַד. — ב) ש"ז, בכנ' חֲמוּדוֹ, כמו חֶמְדָּה: בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חֲמוּדוֹ1 (תהל' לט יב). כי לא ידע שלו בבטנו בַּחֲמוּדוֹ לא ימלט (איוב כ כ). יצרי פסל כלם תהו וַחֲמוּדֵיהֶם בל יועילו (ישע' מד ט). — ג) °כנוי לגוף האדם, לבשרו2, ואמר הפיטן: הם אסרום להביא רבועות, לכן מס חֲמוּדָם באבעבועות (יוצר ב פסח, בעשר מכות). — ובמשמ' בֵּן: שאלה זו יצאה לפנינו אל שער הישיבה שלגולה אל בית דין הגדול שלאדוננו האיי ראש ישיבת גאון יעקב חמוד אדוננו וכול' וצוינו וקראו אותה לפנינו (תשו' הגא', הרכבי ר). לבית דינו שלאדוננו שרירא ראש ישיבת גאון יעקב חמוד אדוננו חנניה (שם שעא). רבי' שרירא ורבי' האיי חמודו ז"ל (ר"נ גאון, מפתח לברכ' יג.). ולפני חמודיו השרים היקרים, והחכמים הנאדרים (מכת' ר"י בן תנח' לר"ד נכד הרמב"ם). — ואמר הפיטן: זכור ברית איש חֲמוּדוֹ, אשר לפניך עקדו, ושלח את ידו, במאכלת שחוט יחידו (סליח' ער"ה, אדוני האדונים).
1 י"א כי הכונה בחמודו זה להגוף (ריב"ג).
2 עי' הערה שלפני זו.