1, פ"ע, עבר נסת' חָסָיָה, חָסָיוּ, עת' יֶחֱסָיוּ, - כמו חָסָה2: ואמר אי אלהימו צור חָסָיוּ בו (דבר' לב לז). חנני אלהים חנני כי בך חָסָיָה  נפשי (תהל' נז ב). מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יֶחֱסָיוּן (שם לו ח).  —  ואמר המשורר: נשמת דכא ושפל רוח נפשו בך חָסְיָה, תדגלך דגול עטרתני בכליל תושיה (ר"י הלוי נשמת ידידים). גם ירקו בפניה, ויי' שם היה, למה לא תחנה, צור כי בך חסיה, לחית אל תתנה, יד מותה בשביה (ראב"ע, אלהי קדם). בצלו תחסיו, משרתיו אז תחיו, עדי עד אם תהיו, עפר רגליו נושקים (הוא, נדוד הסיר).