ת"ז, לנק' חֲרֵבָה, מ"ר חֲרֵבִים, חֲרֵבוֹת, — מקום חרב, שנהיה ריק ע"י מלחמה וכדומה מאנשים, מבנינים, zerstört, verwüstet; détruit, déserté; lad waste, destroyed: כה אמר יי' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אמרים חָרֵב הוא מאין אדם ומאין בהמה בערי יהודה ובחצות ירושלם וכו' קול ששון וקול שמחה ירמ' לג י-יא. עוד יהיה במקום הזה הֶחָרֵב מאין אדם ועד בהמה ובכל עריו נוה רעים מרבצים צאן שם יב. העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חָרֵב חגי א ד. יען ביתי אשר הוא חָרֵב ואתם רצים איש לביתו שם ט. ואמר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבתי חֲרֵבָה ושעריה אכלו באש נחמ' ב ג. ואמר אלהם אתם ראים הרעה אשר אנחנו בה אשר ירושלם חֲרֵבָה ושעריה נצתו באש לכו ונבנה את חומת ירושלם שם יז. חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ירוש' מגי' א ט.. העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים שם ברכ' ד ג. — ומ"ר: ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים הֶחֳרֵבוֹת1 והנשמות והנהרסות בצורות ישבו יחזק' לו לה. כן תהיינה הערים הֶחֳרֵבוֹת מלאות צאן אדם שם לח.