חֶרֶב

1, ש"נ, בהפס' חָרֶב, כנ' חַרְבִּי, מ"ר חֲרָבוֹת, סמי' חַרְבוֹת, כנ' חַרְבוֹתָיו, חַרְבוֹתָם, חַרְבוֹתֵיהֶם, — א) כלי זין, כלי חד עשוי מברזל כעין סכין ארוכה פחות או יותר רחבה, יכו בה את האויב, ויכרתו בה את ראשו וכדומה, Schwert; épée; sword : ויעש לו אהוד חֶרֶב ולה שתי פיות גמד ארכה ויחגר אותה מתחת למדיו על ירך ימינו שפט' ג יו.  וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמר פלשתים פן יעשו העברים חֶרֶב או חנית ש"א יג יט.  וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את הַחֶרֶב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו  שפט' ג כא.  ויאמר דוד לאחימלך ואין יש פה תחת ידך חנית או חֶרֶב כי גם חַרְבִּי וגם כלי לא לקחתי בידי ש"א כא ט.  אשר לקחתי מיד האמרי בְּחַרְבִּי ובקשתי בראש' מח כב.  ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חַרְבּוֹ ויבאו על העיר בטח שם לד כה.  ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי לא בְחַרְבְּךָ ולא בקשתך יהוש' כד יב.  כי לא בקשתי אבטח וְחַרְבִּי לא תושיעני תהל' מד ז.  כי לא בְחַרְבָּם ירשו ארץ שם ד.  כי מפני חֲרָבוֹת נדדו ישע' כא יה.  תפשי חֲרָבות כלם יחזק' לח ד.  ויתגדדו כמשפטם בַּחֲרָבוֹת וברמחים עד שפך דם עליהם מ"א יח כה.  כתו אתיכם לַחֲרָבוֹת ומזמרותיכם לרמחים החלש יאמר גבור אני יוא' ד י. — הָרַג בַּחֶרֶב: וחרה אפי והרגתי אתכם בֶּחָרֶב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים שמות כב כג.  לו יש חֶרֶב בידי כי עתה הרגתיך במד' כב כט.  רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בֶּחָרֶב יהוש' י יא.  ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בַּחֶרֶב אל חלליהם שם יג כב.  ואתו הרגת בְּחֶרֶב בני עמון ש"ב יב ט.  פגע בשני אנשים צדקים וטבים ממנו ויהרגם בַּחֶרֶב מ"א ב לב.  אשר הרג את כל הנביאים בֶּחָרֶב שם יט א.  ופקדתי עליהם ארבע משפחות נאם יי' את הַחֶרֶב להרג ואת הכלבים לסחב ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ לאכל ולהשחית ירמ' יה ג.  בניה ובנותיה לקחו ואותה בַּחֶרֶב הרגו יחזק' כג י.  ובנותיה אשר בשדה בַּחֶרֶב תהרגנה שם כו ו.  עמך בַּחֶרֶב יהרג שם יא. — הכה בַּחֶרֶב: ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בַחֶרֶב והמה נמלטו ישע' לז לח.  ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל והגלם בבלה והכם בֶּחָרֶב ירמ' כ ד.  ולקחת את השלשית תכה בַחֶרֶב סביבותיה יחזק' ה ב. — ורגילה מאד המליצה הָרְגוּ לְפִי חָרֶב, הִכָּה לְפִי חָרֶב: ואת  חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חָרֶב בראש' לד כוויכהו ישראל לפי חָרֶב ויירש את ארצו במד' כא כדהכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חָרֶב דבר' יג יווהכית את כל זכורה לפי חָרֶב שם כ יג. — והחרים לפי חָרֶב: החרם אתה (את העיר) ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חָרֶב דבר' יג יוויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן שור ושה וחמור לפי חָרֶב יהוש' ו כא. — נָפַל בַּחֶרֶב והִפִּיל בַּחֶרֶב: ולמה יי' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בַּחֶרֶב במד' יד גונפלו בְּחֶרֶב איביהם ירמ' כ ד.  מתיך בַּחֶרֶב יפלו ישע' ג כהוהפלתיו בַּחֶרֶב בארצו שם לז ז.  ובניך ובנתיך בַּחֶרֶב יפלו עמו' ז יז.  בְּחַרְבוֹת גבורים אפיל המונך יחזק' לב יב.  — ולפי חָרֶב: ויפלו כלם לפי חֶרֶב עד תמם יהוש' ח כד. — מֵת בַּחֶרֶב, הֵמִית בַּחֶרֶב: הבחורים ימותו בַחֶרֶב בניהם ובנתיהם ימתו ברעב ירמ' יא כב.  ישבע לי כיום המלך שלמה אם ימית את עבדו בֶּחָרֶב מ"א א נא.  ואשבע לו ביי' לאמר אם אמיתך בֶּחָרֶב שם ב ח.  והבא אחריה המת בּחרב מ"ב יא יה. — נָתַץ בֶּחָרֶב: ומחי קבלו יתן בחמתיך ומגדלתיך יתץ בְּחַרְבוֹתָיו יחזק כו ט. — חָגַר הַחֶרֶב, חבר אותה אל החגורה במתניו: ויחגר דוד את חַרְבּוֹ מעל למדיו ויאל ללכת ש"א יז לט.  ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חַרְבּוֹ ויחגרו איש את חַרְבּוֹ ויחגר גם דוד את חַרְבּוֹ שם כה יג. — שָׁלַף חַרְבּוֹ מתערה, הוציאה מהתער כדי להכות בה: ויאמר ליתר בכורו קום הרג אותם ולא שלף הנער חַרְבּוֹ כי ירא כי עודנו נער שפט' ח כשלף חַרְבְּךָ ומותתני שם ט נד.  ותרא האתון את מלאך יי' נצב בדרך וְחַרְבּוֹ שלופה בידו במד' כב כג. — שֹׁלֵף חֶרֶב, איש שיודע לִשְׁלֹף החרב, שיודע להלחם, שנלחם בחרב: ארבע מאות אלף איש רגלי שלף חֶרֶב שפט' כ ב.  כל אלה שלפי חֶרֶב שם כה.  ותהי ישראל שמנה מאות אלף איש חיל שלף חֶרֶב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש ש"ב כד ט. — השיב חרבו אל תערה, אל נדנה,  עי' במקומו תער, נדן. — אָכְלָה הַחֶרֶב, הרגה: אשכיר חצי מדם וְחַרְבִּי תאכל בשר דבר' לב מב.  ויקרא אבנר אל יואב (שאנשיהם נלחמו זה בזה) ויאמר הלנצח תאכל חֶרֶב הלוא ידעת כי מרה תהיה באחרונה ש"ב ב כו.  אל ירע בעיניך א הדבר הזה (כי נפלו רבים במלחמה) כי כזה וכזה תאכל הֶחָרֶב שם יא כה.  וירב היער לאכל בעם מאשר אכלה הַחֶרֶב ביום ההוא שם יח ח.  ונפל אשור בחרב לא איש וְחֶרֶב לא אדם תאכלנו ישע' לא חאכלה חַרְבְּכֶם נביאיכם כאריה משחית ירמ' ב ל.  התיצב והכן לך כי אכלה חֶרֶב סביביך שם מו יד. — וְאֻכַּל חרב: ואם תמאנו ומריתם חֶרֶב תאֻכלו ישע' א כ. — נָשָׂא חֶרֶב אל פלוני, נלחם אתו, ואמר הנביא בחזון השלום בין העמים והלאֻמים: ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חַרְבוֹתָם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חֶרֶב ולא ילמדו עוד מלחמה ישע' ב ד. — חַלְלֵי חֶרֶב, עי' חָלָל. — קָרָא חֶרֶב על, קרא עליו מלחמה: לא תנקו כי חֶרֶב אני קרא על כל ישבי הארץ נאם יי' צבאות ירמ' כה כט. — הֵרִיק חֶרֶב אחריו: ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חֶרֶב והיתה ארצכם שממה ויקר' כו לג.  והשלשית תזרה לרוח וְחֶרֶב אריק אחריכם יחזק' ה ב. — אחוז חֶרֶב, תֹפש חֶרֶב, חֶרֶב חדה, מרוטה, שנונה, נטושה, עי' כ"א במקומו, אחז, תפש, חד, מרוט, שנון, נטוש. — הביא חרב על ארץ, על עם, הביא עליהם מלחמה: והבאתי עליכם חֶרֶב נקמת נקם ברית ויקר' כו כה.  כה אמר אדני יי' להרים  ולגבעות לאפיקים ולגיאיות הנני אני מביא עליכם חֶרֶב ואבדתי במותיכם יחזק' ו ג.  חֶרֶב יראתם וְחֶרֶב אביא עליכם שם יא ח.  או חֶרֶב אביא על הארץ ההיא ואמרתי חֶרֶב תעבר בארץ והכרתי ממנה אדם ובהמה שם יד יז. — יצא בְּחֶרֶב לקראתו, יצא עליו למלחמה: ויאמר אליו אדום (לישראל שרצו לעבר דרך ארצו) לא תעבר בי פן בַּחֶרֶב אצא לקראתך במד' כ יח. — חֶרֶב לפלוני, קריאה במשמ' נלחמה למען פלוני, בעזרת פלוני: ויתקעו שלשת הראשים בשופרות וכו' ויקראו חֶרֶב ליי' ולגדעון שפט' ז כ. — נתן חֶרֶב בידי פלוני, נתן לו סבה ויכלת להלחם בו: ויאמרו אלהם (העם למשה ולאהרן) ירא יי' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חֶרֶב בידם להרגנו שמות ה כא. — שְׁבוּיוֹת חֶרֶב, שנלקחו שבי במלחמה: ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשבֻיות חָרֶב בראש' לא כו . — חַי על חַרְבּוֹ, חי על מה שהוא משיג בכח החרב: הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל ועל חַרְבְּךָ תחיה  ואת אחיך תעבד בראש' כז לט-מ.  עֲוֹנוֹת חֶרֶב, שבשבילם חרב באה על הארץ: גורו לכם מפני חרב כי המה עונות חֶרֶב איוב יט כט. — חֶרֶב המתהפכת, שהשׁכין אלהים לפני גן העדן לשמרו מפני אדם ואשתו: ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט הַחֶרֶב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים בראש' ג כד. — *צחצוח חֲרָבוֹת: אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות  אל תראו אל תראו מפני הגפת תריסין וכו' סוט' ח א. — *וחרב חדה מונחת על צוארו, משל לסכנה שאין להמלט ממנה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ברכ' י.. — ודמיון לדבר חד, מזיק: שניהם (של האויבים) חנית וחצים ולשונם חֶרֶב חדה תהל' נז ה.  הנה יביעון בפיהם חֲרָבוֹת בשפתותיהם שם נט ח.  דור חֲרָבוֹת שניו ומאכלות מתלעתיו משלי ל יד. — ומשל לכח עז מכריע שאי אפשר לעמֹד בפניו, ואמר החכם: האמת היא חרב על השוא מוסרי הפלסופ' ב א.  ובשכל יחלק מה שלא יחלק בחרב אמונה רמה א ז. — ואמר המשורר: בעט סופר יהי עושה אתי בין אשר לא יעשה גבור בחרב רמב"ע, תרשיש י. — *וחרבו של מלאך המות: כל שבעה החרב שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חדש היא חוזרת לתערה ירוש' מו"ק ג פג ג. — וספר מלאך המות: וכשאני עומד למעלה מן המטה וחרבי שלופה בידי ג' טפות נוטפות מן החרב באחת מת ובאחת הוא מסריח ובאחת פניו מוריקות פרקי רבנו הקדוש. — ומ"ר °חֲרָבִים, בכנ' חֲרָבָיו: ועל כן אל ששוני לא אהי שש ולא אדאג לעולם מכאביו, ולא אקצוף לעולמים למעשיו, ולו החליף בכליותי חרביו ר"מ דרעי לקו"ק פג. — ב) כלי אמנות חד עשוי מברזל או חמר קשה אחר, צֹר וכדומה, לסתת אבנים, לחתך בשר וכדומה2 .schneidendes Gerät; instrument tranchant; cutting instr. : ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חַרְבְּךָ הנפת עליה ותחללה שמות כ כה.   בעת ההיא אמר יי' אל יהושע עשה לך חַרֱבוֹת צרים ושוב מל את בני ישראל שנית ויעש לו יהושע חַרְבוֹת צרים וימל את בני ישראל יהוש' ה ב-ג. — ובפרט *הברזל החד של  vמחרשה: הנוגע בעול וכו' בחרב3 ובבורך וביצול טמא כלים כא בהחרב שפרשה עם יתדות המחרישה הרי זו טמאה מפני שהוא מנקר בה חליות של באר תוספתא כלים ב"ב א.. — ג) חרב החזה, שם עצם בגוף בעלי חיים: בקצה עצם הרוחב של החזה תלוי למטה תנוך ארוך ועוקצי הנקרא חרב החזה עמודי השמים, תפארת אדם כ:. — ד) שֵם לאחד הקלפים של משחק: שאלוני ומי המציא קלפים ומי חשך מאור עולם בנשפם, ואמרתי מתי תופת מצאום לאבד יושבי תבל וטפם, וצורתם ותבניתם מגלות זדון לבם ותרמיתם ואפם, חרבות בם לדקר כל מצחק ונפשותם אשר שמו בכפם, ותרעלה בכוסותם יכסון והעצים להתלות בקצפם מתק שפת' לרע"פ 44.



1 בארמ' חרבא.  בערב' חַרְב حَرْب מלחמה, חַרְבַה حَرْبَة כמו חנית.

2 בערב' חַרבַה حَرْبَة. ואולי זו היא המשמעה הראשונה של השם חרב, ואעפ"יכ סדרתי משמ' של כלי זין של מלחמה קודם, מפני שהיא יותר מצויה.

3 פרש רה"ג: פי' סייף בטיית והוא העץ שתופס בו האיש החורש ידו. ע"כ.  וכן רמב"ם: עץ דמיון סייף ניתן בעץ המחרישה מחובר בו והוא אשר בו יחזיק המחרשת בידו. ע"כ.  וכן ר"ש: החר הוא העץ שתופס בו האיש החורש.