ש"ז, — א) חֹם השמש, חֹם יָבֵשׁ, שאין בו לחות ורטיבות, Hitze; chaleur; heat: הייתי ביום אכלני חֹרֶב וקרח בלילה בראש' לא מ. וסכה תהיה לצל יומם מֵחֹרֶב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר ישע' ד ו. מחסה מזרם צל מֵחֹרֶב שם כה ד. כְּחֹרֶב בציון שאון זרים תכניע חֹרֶב בצל עב זמיר עריצים יענה שם ה. ונבלתו תהיה משלכת לַחֹרֶב ביום ולקרח בלילה ירמ' לו ל. עורי שחר מעלי ועצמי חרה מני חֹרֶב איוב ל ל. — ואמר בן סירא: שמש מביע בצאתו חמה מה נורא מעשה יי' בהצהירו ירתיח תבל לפני חרבו1 מי יתכלכל ב"ס גני' מג ב-ג. — ב) יֹבֶשׁ, סגולת דבר שאין בו לחלוחית ורטיבות, שאין בו שום מים וכדומה, Trockenheit; sécheresse; dryness: הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגרן אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חֹרֶב וידעתי כי תושיע בידי את ישראל שופט' ו לז. יהי נא חֹרֶב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל שם לט. חֹרֶב אל מימיה ויבשו ירמ' נ לח. על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה ואקרא חֹרֶב על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש ועל היצהר חגי א י-יא. — ואמר המשורר בכתר מלכות: ומכי חרב ולחמי רשף נהפך לְחֹרֶב לשדם רשב"ג כ"מ.