1, ממנו *חוֹרֵג.
1 בערב' ח'רג' خرج במשמ' יציאה וחוץ. את השרש הזה שם בעל כ"כ למקור להשם * חורג. ואמר בעל כ"כ שהוא במשמ' חיצון, וכמו מולדת חוץ בעבר'. לא בוקסד' ולא כסתלי לא הזכירו גזרה זו. והביא גזרה זו גם לוי. ולא העיר ע"ז נלדקה בהערותיו כלום, משמע שגם הוא מסכים לגזרה זו. ובאמת, מצא לא מצאתי שום שרש אחר פחות או יותר קרוב לצרוף האותיות של חורג, שאפשר יהיה לגזֹר ממנו את השם הזה במשמ' שהוא משמש בו בלשון התלמודית. אך אין ספק בדבר כי אין זו מלה חדשה שנתחדשה אז בזמן התלמוד, אלא היא מלה עתיקה שהיתה שגורה בפי העם. כי כבר העירותי על זה, שחכמי התלמוד לא היו מרחיבי הלשון ומחדשים בכונה. המלים שחדשו באמת נוצרו אצלם בדרך טבעי כמעט מעצמן, ובלי שכִוֵּן היוצר ליצירה חדשה, ויצירות טבעיות כאלה הן אפשרות רק ממקור פנימי, משרשים שגורים בפי המדברים, ולא משרשים זרים, מלשון אחרת, אפילו אם היא אחות ללשון שמדברים בה היוצרים. ובהיות שלא מצאנו בשום מקום ששמש שרש חרג אצל המדברים עברית במשמ' יצא ובמשמ' חוץ, אי אפשר להניח שהחכמים חדשו המלה חורג במשמ' זו עפ"י גזרה משרש שלא היה שגור בפיהם, ויותר קרוב הדבר שהיו לוקחים מלה כמו שהיא מיונית או רומית, אך השמות למושג זה ביונית וברומית privignus, πρóγονοσ, אינם דומים כלל להצרוף חורג. ואִלו היה השם חורג נוהג כהויתו בערב' היה עוד אפשר שנכנס בדרך מהדרכים אל תוך הלשון שדברו אז היהודים, אבל בערב' אין אחד מצרופי השרש חרג משמש כלל וכלל למושג שאנו עוסקים בו, וכבר העיר נלדקה על זה, שאי אפשר שבתוך לשון חיה, יהי אפילו בזמן קלקולה, יבקשו המדברים לברוא להם מתוך שרש של לשון אחרת מלה חדשה שאינה נהוגה כלל בלשון הזרה ההיא. ובהיות שאין בלשון ערבית למושג זה איזה צרוף שיהיה מהשרש חרג אי אפשר שלקחו המדברים עברית אז את הצרוף חורג להמושג האמור. אין איפוא ספק בדבר, כי השם *חורג, *חורגה, למושג של ילד אשתו של אדם מבעל אחר או של בעלה של אשה מאשה אחרת, הוא שם קדום, והיה השרש שממנו נגזר זה השם נהוג בזמן קדום בלשון העברית ואח"כ יצא מהשמוש הכללי ולא נשאר ממנו אלא השם הנגזר ממנו. וכבר נזכר בהערה ליחרגו שקצת החכמים סברים כי זהו השרש ח'רג' הערבי במשמ' יצא. אבל, אפילו אם נניח כדברי אותם החכמים שסברים כי הפעל יחרגו הוא מן שרש אחר ולא מן ח'רג', עכ"פ השם *חורג נותן מקום לגזור שהשרש הזה שמש בעברית בזמן קדום. ואעפי"כ יש לפקפק אם באמת נסתעף השם הזה מהמושג של יציאה וחוץ, כדעת בעל כ"כ ולוי שהם מדמים אותו למולדת חוץ ויקרא יח ט, כי אעפ"י שאונק' תרגם אמנם מולדת חוץ דילידא מן אמך לגבר אחרן, לא באה הסכמת ההלכה ע"ז, וחכמי התלמוד יבמ' כג-כד. פרשו מולדת חוץ באופן אחר, וכן שאר המפרשים פרשו דבור זה בפנים אחרים. ועוד, שאנו רואים שהלשון הערב' לא השתמשה במושג של חוץ למושג זה, כי הערבים קוראים לילד האשה מבעל אחר בשם רַבִּיב رَبِّيب, והוא משרש רבב, רבּ ربب, ربّ, במשמ' של גדוּל וחנוך. ואולי נסתעף גם השם חורג ממשמ' זו, כי הפעל ח'רג' خَرَج בבנין פִעל משמש בערב' במשמ' חִנֵּךְ ולִמֵּד: חַ'רַגַ' זידא פי אלאדב דרבה ועלמה, — ובעבר': חרג את זיד במוסר הדריכהו ולמדהו. וכך גם הִתפע', והשם חַ'רִיג' חָנִיךְ, תלמיד.— ועוד חרג שלישי הזכיר רשב"ש בספר המליצה (בכר, סי' 470) חורגין את המאכלת, במשמ' חדד והשחיז, ולא מצאתי בספרותנו מי שהשתמש בפעל זה במשמעה זו.