1, ש"ז, מ"ר חַרְגֹּלִים, סמי' חַרְגֹּלֵי, — מין נאכל ממיני הארבה, Heuschreckenart; esp. de sauterelles;sp. of locust : את אלה מהם (משרץ העוף המנתרים) תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת הַחַרְגֹּל 2 למינהו ואת החגב למינהו (ויקר' יא כב). — *בֵּיצַת הַחַרְגֹּל 3, שהיתה משמשת לסגולה לכאב האזן: יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה (שבת ו י) . — ובהשאלה לצבא האויב, ואמר הפיטן: טסו חַרְגֹּלֵי ילק, זמורי הבקק והבלק, כנץ על צפור דולק, גוזלי בתר והמלק (יוצר שבת א חנכה, אין צור).
1 בערב' חרג'ל حٓر۬جٓل היה ארוך, וגם רץ במהירות גדולה, רץ הנה והנה, והשם חֹרְגֹ'ל حُر۬جُل ארוך הרגלים, והשם חַרְגַ'לַה حر۬جُلة עדת ארבה. אך בין שמות מיני הארבה בערב' לא נמצא שם זה.
2 ת"א חרגולא. וכן בסור' חרגלא ופרש ב"ע: קמצא רבא, ר"ל חגב גדול, ותרגם בערב' אלגראד אלכביר, ארבה גדול. ואמרו בגמ' (חול' סה.). חרגול זה ניפול. ואין ספק בדבר כי ידעו בזמן ההוא איזה מין ממין הארבה נקרא בשם זה, הואיל וביצת החרגל היתה סגולה ידועה אז בין ההמון כנראה ממשנה שבת המובאה בפנים. מימי הגאונים לא באה לנו קבלה מסורה לאיזה מין ממיני הארבה קראו כך, אך מתרגם הקאנון אמר: והחגב גדול הגוף אשר אין כנפים לו נקרא חרגול (קאנון ד ו ה ג).
3 ואמרו בגמ' ירוש' (שבת ו ח ג) יוצאין בביצת החרגול טב לאודנא ובשן של שועל טב לשינה ובמסמר הצלוב טב לעכביתא.