*, ש"נ, — שה"פ מן טָוָה:  (מי שעושה בשבת) ממזור חייב משום טויה (ירוש' שבת ז י ג).  טוייה על גבי בהמה שמה טוויה (בבלי  שם עד:).  וכי דרך טוויה בכך (שם צד:).  — וטוית קורי העכביש:  שטוה (העכביש) ברוקה פעם או פעמים ביום ואין ברוק אלא כדי טויה אחת (ספ' חסיד', תתתתשנ).