*, ש"ז, מ"ר טְעוּנִים, — א) מי שטֹעֵן, שנֹשֵׂא דבר: בשר ודם שהוא רוכב על טעונו על דבר שיש בו ממש אבל הקב"ה אינו כן טוען את רכובו ורוכב על דבר שאין בו ממש (מד"ר שה"ש, לסוסתי).  — ב) °משא שאדם טֹעֵן ונֹשֵׂא, Bürde; charge; burden : המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו וכו' אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלים או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יכול להגביהו (רמב"ם מכיר' ג ב).  טעון של פירות שהיה מונח ברשות הרבים ומשכו לוקח לרשותו (שםד ה).  — ואמר הפיטן: מארבים על דרכים יושבים, לגזול לכל עוברי נתיבים, כלי זין עליהם מלהיבים, יחד גם להרגם רוהבים, טעונו ובגדו שוללים כאויבים, חוטפים וטורפים כזאבים (יוצ' א' שבוע', אתו מצות).  — ג) °מין ממיני המורסות בעור: והמובט שבטעונים1 הממיתים מה שהוא אדום וכו' והטעונים ירבו בעת הדֶבר ובארצות הדבריות (קאנון ד ג א יז).