יְבָמָה

*, ש"נ, מ"ר יְבָמוֹת, כנ' יְבָמָתוֹ1, יְבִ=, — אלמנה שאין לה ילד מבעלה והיא צריכה על פי דת ישראל להתיבם או להחלץ: כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת (יבמ' ב ג).  היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה שלשה חדשים (שם ד י).  יבמה כל שלשה חדשים ניזונת משל בעלה (תוספתא שם ו ז).  המאמר קונה קניין גמור ביבמה (ירוש' שם ג ד ד).  שאין קידושין תופסין ביבמה (שם סוט' ב יח:).  התרת יבמה לשוק (יבמ' נג.).  — ובכנ': החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה (יבמ' ד א).  אני פלוני בן פלוני מקבל עלי פלונית יבמתי לזון ולפרנס כראוי (תוספתא שם ב א).  הבא על יבמתו לשום נוי ולשום נכסים הרי זו בעילת זנות (שם ו ט).  — ומ"ר: נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמין ליבמה אחת (יבמ' ה ה).  שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי (שם טז ב).  שתי יבמות ליבם אחד נתן גט לזו וחזר ונתן גט לזו (תוספתא שם ז ב).  לא דומה איסור אחיות יבמות לאיסור אחיות שאינן יבמות (ירוש' שם ג ד ג).



1 כך רד"ק שער דה"ש, משק' פְעֶלֶת.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים