פ"ע, יָבְשָׁה, יָבֵשָׁה, יָבְשׁוּ, יָבֵשׁוּ, יָבוֹשׁ, יָבשׁ, בִּיבשׁ, אִיבַשׁ, תִּיבַשׁ, וַיִּבַשׁ, וַתִּיבַשׁ, יִבָשׁוּ, וַיִּבָשׁוּ, יְבֹשֶׁת, — היה יָבֵשׁ, נפסקו וכלו המים: ונשתו מים מהים ונהר יחרב וְיָבֵשׁ והאזניחו נהרות (ישע' יט ה-ו).  גם בהמות שדה תערוג אליך כי יָבְשׁוּ אפיקי מים (יוא' א כ).  חרב אל מימיה וְיָבֵשׁוּ (ירמ' נ לח).  בשבעה ועשרים יום לחדש יָבְשָׁה הארץ (בראש' ח יד).  ויהי מקץ ימים וַיִּיבַשׁ הנחל כי לא היה גשם בארץ (מ"א יז ז).  וחלקה אשר לא תמטיר עליה תִּיבָשׁ (עמו' ד ז).  כל שרש בארץ גזעם וגם נשף בהם וַיִּבָשׁוּ (ישע' מ כד).  הן יעצר במים וְיִבָשׁוּ וישלחם ויהפכו ארץ (איוב יב יה).  — והצֶמַח: כי יָבֵשׁ חציר כלה דשא ירק לא היה (ישע' יה ו).  וכל מזרע יאור יִבַשׁ נדף ואיננו (ישע' יט ז).  בִּיבשׁ קצירה תשברנה נשים (שם כז יא).  עד מתי תאבל הארץ ועשב כל השדה יִיבָשׁ מרעת ישבי בה (ירמ' יב ד).  כי מפני אלה אבלה הארץ יָבְשׁוּ נאות מדבר (שם כג י).  הלוא את שרשיה ינתק ואת פריה יקוסס וְיָבֵשׁ כל טרפי צמחה תִּיבָשׁ וכו' כגעת בה רוח הקדים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ על ערגת צמחה תִּיבָשׁ (יחזק' יז ט-י).  ואבלו נאות הרעים וְיָבֵשׁ ראש הכרמל (עמו' א ב).  וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וַיִּיבָשׁ (יונ' ד ז).  ימי כצל נטוי ואני כעשב אִיבָשׁ (תהל' קט יב).  יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יָבֵשׁ (שם קכט ו).  עדנו באבו לא יקטף ולפני כל חציר יִיבָשׁ (איוב ח יב).  — ולֶחֶם: וכל לחם צידם יָבֵשׁ היה נקדים (יהוש' ח ה).  — והעצמות: הנה אומרים יָבְשׁוּ עצמותינו ואבדה תקותנו (יחזק' לז יא).  —  ובהשאלה, הַכֹּחַ וכדומה: יָבֵשׁ כחרש כחי ולשוני מדבק מלקוחי (תהל' כב יו).  — והלֵּב: הוכה כעשב וַיִּבַשׁ לבי כי שכחתי מאכל לחמי (שם קב ה).  — והיד יָבְשָׁה, שנפסק אצלה הכח לעשות שום תנועה: וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשהו וַתִּיבַשׁ ידו אשר שלח עליו ולא יכל להשיבה אליו (מ"א יג ד).  חרב על זרועו ועל עין ימינו זרעו יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ ועין ימינו כהה תכהה (זכר' יא יז).  — ובתו"מ: ביצה שנולדה ביום טוב וכו' נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו  (ירוש' ביצה א ס.).  פעם אחת יבשה ארץ ישראל ולא ידעו מהיכן להביא עומר (שם שקל' ה מח ד).  — *והָאֹזֶן, הריאה וכדומה:  נסדקה (האזן) אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינ' או שיבשה (בכור' ו א).  ריאה שיבשה מקצתה טרפה (חול' מו:).

— פִע', יִבֵּשׁ, — עשה יָבֵשׁ: לא יסור מני חשך ינקתו תְּיַבֵּשׁ שלהבת ויסור ברוח פיו (איוב יה ל).  גוער בים וַיַּבְּשֵׁהוּ1 וכל הנהרות החריב (נחו' א ד).  — ואת העצם: לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תְּיַבֶּשׁ-גרם (משלי יז כב).  — ובתו"מ: בראשונה היו אומרין אין כובשין ומייבשין ואין מביאין יבשת וכובשת מחוצ"ל לארץ רבותינו התירו וכו' (תוספתא שבי' ד יו).  תשרי מרחשון וכסלו מהלכת (החמה) בימים כדי לייבש את הנהרות (פסח' צד:).  עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם (מד"ר בראש' נג).  — ואמר המליץ: ואלו בצדקו גער בים יבשהו, ואלו השלך באור כשדים לא שרפהו (ר"י חריזי, תחכמ' מו).

— הִפע', הוֹבִישׁ, — כמו יִבֵּשׁ, עשה יָבֵשׁ: כי שמענו את אשר הוֹבִישׁ יי' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים (יהוש' ב י).  אשר הוֹבִישׁ יי' אלהיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם (שם ד כג).  והחרבתי את ימה וְהוֹבַשְׁתִּי את מקורה (ירמ' נא לו).  ושמתי נהרות לאיים ואגמים אוֹבִישׁ (ישע' מב יה).  האר לצולה חרבי ונהרתיך אוֹבִישׁ (שם מד כז).  אתה בקעת מעין ונחל אתה הוֹבַשְׁתָּ נהרות איתן (תהל' עד יה).  — ואת הצמח: אחריב הרים וגבעות וכל עשבם אוֹבִישׁ (ישע' מב יה).  ותתש (הגפן) בחמה לארץ השלכה ורוח הקדים הוֹבִישׁ פריה (יחזק' יט יב).  הוֹבַשְׁתִּי עץ לח והפרחתי עץ יבש (שם יז כד).  — ואמר המשורר: אבכה פרידת זה עלי הוד זה, עד כי יקוד נודו בכי הוביש (רמב"ע, תרשיש ב כה).

— פֻע', במקור נדפס 'פֻמ''. יֻבַּשׁ, יוּבַשׁ, ייובש: יחממו קצתם (מהגשמים) קצת או יתקרר קצתם מקצת או יתלחלח או ייובש (מלחמ' ה' ו ג ב).

— נִתפ', °נִתְיַבֵּשׁ, — כמו קל, נהיה יָבֵשׁ, מצוי בדבור ובספרות המאוחרת.