*, פ"י, — כָּבַר את החטים וכדומה, העבירם דרך כְּבָרָה לנקותם מפסֹלת וכדומה:  הקטניות (חיבות במעשר) משיכבור ואם אינו כובר עד שימרח (מעשר' א ו).  אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננו ע"ג מקום גבוה בשביל שירד המוץ (שבת כ ג).  נשרפה (הפרה) חובטין אותה במקלות וכוברין אותה בכברות (פרה ג יא).  צובר את גרנו לתוכו וכוברו בשתי כברות (אהל' יח ב).  היתה כוברת חיטין בכברה ונמצא שרץ בתוך הכברה (תוספתא טהר' ג ו).  כברה לכבור בה חול (ירש' שבי' ה לו.).  אבל כובר הוא מקצת (מן הקטניות) ותורם מן הכבור על שאינו כבור (שם מעשר' א מט.).  אדם כובר חטים או תבן בכברה עד שלא ירדו שתים ושלש אצבעות הן מתערבין (מד"ר בראש' ד).  למלך שהיה עובר ממקום למקום ונפלה מרגלית מעל ראשו עמד המלך והעמיד פמליא שלו שם ועשה צבורים והביא מכברות וכבר את הראשון ולא מצאה השני ולא מצאה ובג' מצאה (שם לט).  אין מערבין תבואה בקטניות וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו מערבין (רמב"ם תרומ' יא ד).  ואם זרע ועקר צובר את גרנו בתוכו וכובר את התבואה בשתי כברות (הוא, טומא' מת י ח).  — ונענע דבר בכברה כמו מי שכובר חטים וכדומה: הכוברת אפרוחים בכברה והנותנת ברזל בין האפרוחים מפני הרעמים ומפני הברק (תוספתא שבת ז יח).  

— נִפע', *נִכְבַּר, לִכָּבֵר, ליכבר, — שכָּבְרוּ אותו: מערבין שומשומין באיפולין וכן איפולין בעדשים וכל דבר שדרכו ליכבר (תוספתא תרומ' י יה). לידע הבשמים והזיעות הנכתשות במכתש ונכברות בכברה (שבתי דונולו, ספר המרקחות א).  עד אשר יתרככו היטב כמוח כתות ואז יתנם על הבשמים הכתותים והנכברים ויבללם עמם (שם ג).

— הִפע', °הִכְבִּיר, — כמו כָּבַר: ואשר יחפוץ הרופא ללוש את המשקה עם הדבש לאחר שיכתוש את הבשמים ויכבירם בכברה נקובה בנקבים דקים למאד (שבתי דונולו, ספר המרקחות ב).  ואם תמצא במקצת הבית (חטים) רעות מאלו או תמצא עפר מעורב בהן אין לך לחזור ולא להכביר אותן בכברה (תשו' הגא', שערי צדק ו ה).  

— הָפע', °הָכְבַּר, הוּכבּר: ולא ימהר לכבור בכברה עד אשר יוכל הדק הבשמים והזיעות יחדו להיות כאבק דק ואז יכברם בכברה מעט מעט כן יעשה עד יוכתו ויוכברו כולם (שבתי דונולו, ספר המרקחות ב).  — ועי' כְּבָרָה, נָפָה.