°, ש"נ, מ"ר כְּנִיעוֹת, —  שה"פ מן כָּנַע:  מתודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בכפיפת ראש בכפיפת קומה בחלישות חיל בשבירת לב בכניעת נפש (ר' נסים הבבלי, וידוי ליוה"כ).  וכאשר שוטטו רעיוני לחשוב במה שאנו חייבים לאחד האמת מספר רוממותו וגדלו מפני שאין כמוהו הוצרכנו לחבר אל זה שנכנע לו כפי יכלתנו שמתי את הכניעה שרש ששי לכלל מחובות הלבבות (חו"מ, הקדמה).  הכניעה היא שפלות הנפש ושחותה ומעוט ערכה אצלה והיא מדה ממדות הנפש (שם, הכניע' א).  יהיה תמיד נכנע ושפל עד אשר תהיה לו הכניעה טבע דבק לא יפרד ממנו וכאשר ידבק בכניעה תרחיק ממנו כל פגעי הגאוה והגובה והגדולה (שם ה) ובקשת המחילה אות על כניעתו ושפלותו לפני האלהים (שם, התשובה ג).  וההקדמות אשר ראוי למאמין להקדים לה בנפשו הם שני יחודי הלבבות ושתי כניעות וכו' אבל שתי הכניעות אחת מהן הכניעה לאלהים יתברך והשנית הכניעה ליראי האלהים ובחיריו (שם, אהב' ה' ג).  כן הוא אלו היתה כניעתכם ברצון אבל היא בהכרח וכאשר תמצא ידכם תהרגו אויביכם (כוזרי א קיד).  יירא ויפחד ויבהל וישתומם ויחשב עצמו בריה שפלה ויכנע כניעה ראויה (מלמד התלמיד', ואתחנן).  וכל זמן שאתם מאחרים כניעתכם אתם מאחרים גאולתכם ומי יתן וכבר עברו ימי הכניעה כי בכל יום שעובר אתם קרובים להשבית מלכותכם (שבט יהודה לב).  ויחייבו אותו שתהיה תחילת ירידה וכניעה לפני אויביהם (חזוק אמונה לר"י בר"א א לו).  כי אין ראוי לעבד להגביה רוחו כנגד אדונו וכו' כי אין טובה כמו הכניעה לפני אדונו (הרוקח, שרש ענוה).  מודה חטאיו מלבו מציל מכניעה נפשו (ב"ז, תרג' ב"ס כ ד).