, פ"י, פָעו' כָּסוּחַ, —  כָּסַח קוצים וכדומה, קטע אותם:  והיו עמים משרפות שיד קוצים כְּסוּחִים באש יצתו (ישע' לג יב).  — ובתו"מ, כָּסַח קוצים כְּסוּחִים, עשה מעשה שאין בו צרך מפני שכבר נעשה:  קוצין כסוחין כסחתי (ירוש' מעשר' ג נ ד). — *קוצים כְּסוּחִים, דבר נבזה וקל הערך:  אמר הקב"ה לאברם אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו (מד"ר בראש' מד). — ואמר הפיטן:  שמע מכסת פסחים, אשר כסו פסוחים, היא צמתה כסלוחים, להציתם כקוצים כסוחים (שבת החדש, קיחת עלית). ראה יראו יערי שיחים, אם אש אחזה בלחים, אז ינועו יבשים כסוחים (ר"א קליר, אומץ אדירי). — ועבר ובינ':  מה עשה פקח אחד כסח 1 ונכנס כסח ונכנס (מד"ר בראש' יב). למגל כוסחת כובין (שם מט).  הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכסחת וקצרת ועמרת ודשת ועשית תבואה בגרניה אם אין הקב"ה מוציא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי (שם ויקר' כח). — ואמר הפיטן:  כלו זמורותי הדר ותימא, כסחו נטישותי יטור נפיש וקדמה (אילת השחר, אני הכרם). — ובהשאלה, כָּסוּחַ באש, אכוּל, נשרף:  וכנה אשר נטעה ימינך וכו' שרפה באש כְּסוּחָה (תהל' פ יו=יז). — ואמר הפיטן:  כסא להקפות חדש ליקוב, כסוחים בלהטו להבהב לרקוב (מוס' א ר"ה, אף אורח). — ואמר המשורר בהשאלה:  והכרם אשר שורק נטעו באש בגד בלי עון כְּסָחוֹ (רמב"ע, דיואן סח, כ"י בודל').  ואמרותיו (של הזמן) חמת תנינים ואם מחמאות חלקו המה פתוחות, וכי חקו נצור חציר וכנות חסדים תת באש מות כסוחות (שם סא).  וכמה גבורים ברחו בגופות נכאבות, אשר אין בהם לבבות, וגויות כסוחות, מבלי רוחות (ר"י חריזי, תחכמ' ז).  ר"ל שרופות, אבודות.

— פִע', * כִּסַּח, —  כמו קל: תלתן שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש אם נכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד (כלא' ב ה).  ממרסין באורז בשביעית ר"ש אומר אבל אין מכסחין (שבי' ב י). — ועתי':  ומותר למרס באורז בשביעית אבל לא יכסח (רמב"ם, שמיט' ויובל א טו).  אין עץ בעולם שיתפשט לכאן ולכאן כמו עץ הגפן אם לא יכסחוהו (ספ' הגלוי לרי"ק קנט).

— נִפע', * נִכְסַח, — שכסחוהו:  אינו אומר עקורה אלא כסוחה וכל דבר שנכסח מחליף (מדר' תהל' פ ז).