1, פ"י, כָּרִיתִי, כָּרוּ, כֹּרֶה, יִכְרֶה, כָּרוּהָ, — א) כָּרָה בּוֹר וכדומה, חָפַר, graben; creuser; to dig: ויט (יצחק) שם אהלו וַיִּכְרוּ שם עבדי יצחק באר (בראש' כו כה). וכי יפתח איש בור או כי יִכְרֶה איש בר ולא יכסנו (שמות כא לג). באר חפרוה שרים כָּרוּהָ נדיבי העם במחקק במשענתם (במד' כא יח). — ובתו"מ: אם הפותח חייב הכורה לא כל שכן (מכי' משפט' יא). בשעה שכרה דוד שיתין (של ביה"ק צף התהום ורצה לשטוף העולם) (סוכ' נג). כורה אחר כורה (ב"ק נא.). — ומליצה, כָּרָה שוחה לפלוני, חבּל תחבולות רעות עליו: הישלם תחת טובה רעה כי כָרוּ שוחה לנפשי (ירמ' יח כ). כי כָרוּ שיחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי (שם כב). בור כָּרָה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל (תהל' ז יו). כָּרוּ לפני שיחה נפלו בתוכה (שם נז ז). כָּרוּ לי זדים שיחות (שם קיט פה). כֹּרֶה שחת בה יפל וגלל אבן אליו תשוב (משלי כו כז). — ואמר המשורר: יום תת פקודתם שנת תת היתה ביום אשר שוחה לפניו כרו, היה יקותיאל כסלע יקתאל בו נשמטו זרים וגם זוררו (רשב"ג, בימי יקותיאל). רבו ידידים וגברו, ומשחתים שוחה כרו,  ויקוצו מפניהם ופרו, בני ישראל כחול הים (ר"י הלוי, מי כמוך). פתו בני ימים סכלים יום כרה להשביעם בטוב כרו, לחם כזבים הוא ותחתיהם שוחה עמוקה לחתוף כרו (רמב"ע, תרשיש ח). ערוכה אש מלהטת לזקן וזה כמה באר שחת כרויה (חרוזים בספ' מריבת קדש). —  ובהשאלה, כָּרָה אזנים לפלוני, עשה לו אזנים, עשה שישמע: זבח ומנחה לא חפצת אזנם כָּרִִיתָ2 לי (תהל מ ז). — ובסהמ"א: אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל (ר' בחיי, בראש'). — ואמר הפיטן: ישאו עין ויכרו אזן ויפצו פה ולשון וניב שפתותיהם (ר"א קליר, מוס' ר"ה, ואתה אזון). — ב) כָּרָה רָעָה, חִבֵּל תחבולות רעות: איש בליעל כֹּרֶה3 רעה ועל שפתיו כאש צרבת (משלי יו כז). — וכָרָה על פלוני, במשמ' זו: אף על יתום תפילו וְתִכרוּ4 על ריעכם (איוב ו כז).