1, ש"ז, מ"ר כַּשִּׁילִים, — כעין קַרְדֹם גדול, Axt; hache; axe:  ועת פתוחיה יחד בְּכַשִּׁיל וכילפות יהלמון (תהל' עד ו). —   ובתו"מ:  מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל2 של בעל הבית (ב"ק י י).  ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידן לקפח את שוקיו שתחלת ניסה נפילה (סוט' ח ו).  לפי שהיו דורו (של נח) אומרים וכו' אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה (ספרי דבר' שלז). —  ואמר הפיטן:  רדנו לחרפות, ונהי לשריפות, בכשיל וכילפות, בית קדשך הולמים (יצחק בן קפרון, סליחה, יגרתי מפני).  עצבים בתבונם מעשה כשילים, סוגדים להם ואליהם מתפללים, נותנים להם כבוד והלולים (רשב"י, יוצ' ב' שבוע', תעתועים). —  ואמר המשורר:  ודמה גם המשיל, לכילף ולכשיל, חרבות ויכשיל, פתאים ונערים (דונש על מנח', לדורש החכמות).