1 עי' הערה לקמן.

2 כך כמעט בכל הנסחאות, ומה שנמצא בנסחה דפוס שנת 1661, בשין שמאלית, בודאי טעות הדפוס.  ופקפקו כבר הקדמונים בפרוש מלה זו ונחלקו הקדמונים והחדשים בבאור כתוב זה.  השבעים תרגמו  ὑπεϱηφανίας,  ר"ל יוהרה וחצפה.  כנראה שקראו באמת בשין שמאלית מלשון נשׂא.  אך אין כל מליצת הכתוב מתישבת לפי משמעה זו.  סומכוס תרגם  ἠφανίσθη, ר"ל כליה.  ת"י:  למשווק אומיא.  כך בנסח' הדפוס, אך בכ"י וקצת דפוסים ראשונים למשווח, ופעל זה ישמש בסורית במשמ' זוב, ובהשאלה במשמ' כלָיה.  וכבר התפלפל במלה זו ריב"ג, אמר וז"ל:  אלאצל למנשואות עלי זנה למהלומות וכו' ומעני אלג'מיע אלח'לא' ואלח'ראב ותפשיר הרימה פעמיך למשואות אללהמ אקבל בהתככ וכשרכ עלי אעדאיכ מנ עלו מנ אג'ל ח'ראב אלדהר, ע"כ, —  ובעבר':  העקר למנשואות על משקל למהלומות וכו' וענין הכל השממון והחרבן ופרוש הרימה פעמיך למשואות הביאה שבריך על אויביך ממרום בעבור חרבן נצח וכו'.  רש"י:  הגבה פעימות ובהלות שלך שיהיו לאויביך למשואות נצח וכו' למשואות לשון חורבן כמו שאיה תשאה שממה.  ע"כ.  ראב"ע:  אמר ר' משה הכהן כי למשואות שם תחת שם הפועל כאילו כתוב להשאות כל הרע אויב בקדש כל אויב שהרע בקדש וכו' ולפי דעתי כי למ"ד למשואות כמו בעבור כלמד פן יאמרו לי והנה הוא הרימה פעמיך בעבור נחלתך הנזכרת למעלה שהיא משואות נצח.  ע"כ.  וכן רד"ק בהשרשים:  ענין חרבן ושממה.  שמע מכל זה, כי כל קדמונינו, זולתי אולי ת"י, ראו בהשם למשאות שם משרש נשא במשמ' שממה וחרבן, ונדחקו לפרש את הכתוב אך לא עלה בידם לתת למליצתו משמ' טבעית לפי הענין, ולא תמוה הוא שהחדשים לא נתקררה דעתם בבאור קדמונינו ובקשו לו באורים אחרים.  וכבר אמר גרֶץ וז"ל:  למשואות נצח Kann nicht ewige Verwüstungen bedeuten, denn davon wird nichts erwähnt.  והגיה במקום למשואות לתשואות, ופרש בענין קול שאון, והר"ש הירש פרש גם משאות זה במשמ' דמיון מטעה, אלא שאמר כי הכונה כאן במשמ' מקומות, ר"ל למקומות של תקוות כֹזבות.  והנה כל זה דחוק, ועכ"פ המלה נצח במשמ' הרגילה דחוקה מאד כאן, כי אי אפשר שבעל המזמור קרא את החרבנות שעשה האויב בירושלם ובמקדש חרבנות עולמים, וכן אין זה לשון טבעית לאמר לחרבנות נצחיות במשמ' להחריב את הרשעים לעולם, או למקומות של קול שאון נצחי.  אך שתי המלים הראשונות, והן:  הרימה פעמיך, מרמזות לנו פרושן האמתי של שתי המלים שלאחריהן, והן:  משאות נצח.  כי אין ספק בדבר כי הכונה כאן בפעמיך היא רגליך, כשמוש השם פעם במשמ' זו גם בעבר', עי' ערך פַּעַם, וכמו שמושו הרגיל בכנענ', וכבר תרגם כך סומכוס:  ποδῶν, וכך גם ת"י:  אסתוורך.  והנה גרץ פקפק בהפעל הרימה ואמר כי אי אפשר לאמר בעבר' הרים רגליו במשמ' הליכה.  אלא נשא רגליו, והגיה כאן החישה פעמיך.  עכ"פ, הכונה בשתי אלה המלים היא כמו נשא רגליו, ולכן צריך לבוא אחריו שם נרדף לדרך או להליכה, ואין ספק בדבר כי בזו הכונה משמש כאן השם משֻאות.  וא"כ, שלש המלים הראשונות של הפסוק אומרות:  שא רגליך לצאת, ואחריהן צריכה לבוא מלה שיהיה במשמעתה:  לקראת אויב, להכות האויב, להכריע את האויב.  ושוב אין ספק כי במשמ' זו משמשת כאן המלה נֵצַח, ולא במשמ' הרגילה, והמשמ' נֵצַח כאן כמו השם נִצָּחוֹן הרגיל בלשון עברית בדורות הבאים, ובעל המזמור קורא לאלהים:  שא רגליך להליכות של נצחון, כי כבר הרע אויב בקדש.  זו היא הכונה המכרחת לפי הענין והטבעית לפי לשון בני אדם.  צריך רק למצא סעד לפרוש המלים האלה בשאר הלשונות השמיות.  והנה, לפרוש השם נֵצַח יש סעד בהשם נצחון הרגיל, כמו שנזכר למעלה, וכך גם בארמ' וסורית.  ולהשם משאות במשמ' יציאה והליכה או דרך יש סמך בערב' בהשרש משׁי  مشى, שהוא משמש בלשון זו במשמ' הרגילה של פעל ההליכה, בכל עניניו.  ואין לתמה על השמוש במלים לא רגילות במזמור זה, כי זה דרכו של אסף, כמו שכבר העירותי ע"ז בערך מז, וכך חרצבות, וכשיל וכלפות, ועי' עוד ערך   ג. קרב, ועוד.