1 אין חכמי הלשון מודים בשרש מיוחד זה ולא בהמלה ב. מַלְאָךְ, במשמ' אחרת זולתי השם א. מַלְאָךְ. אך אין משמ' זו נאותה כלל להמלה מלאככה שבנחום ב יד, שהכתוב מדבר שם על אדות כפירים וטרפם, כמו שנאמר שם מקודם: אריה טרף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו וכו' והכרתי מארץ טרפך ולא ישמע עוד קול מלאככה, ואין כאן כל ענין למלאך במשמ' א, מלאך יי'. ולכן גזרו קצת החדשים כי הכתוב משֻבש והגיהו מהלך, ואמרו כי הכונה בזה קול הליכות האריה לחטף את טרפו. אבל, להליכה אין קול כ"כ עושה בנפש רשם של אכזריות שידבר עליו הנביא במליצתו ברצותו לתאר שיחדל מעשה ההרג של עיר היונה נינוה, ואין הגהה זו מרפאה מליצת הכתוב. אך כבר כון יפה אחד הקדמונ' לאמתו של פרוש מליצה זו, והוא ר"י בן בלעם, שפרש קול מלאככה קול השִׁנַּיִם אוכלות הטרף, ואמר שזו מלה פרסית, כי בלשון זו מלאככה משמ' ריחים, והוא כמו השם טוחנות להשנים. פרוש זה נותן למליצת הכתוב משמ' טבעית נאה ועזה, אלא שהגזרה מלשון פרסית אינה מתקבלת על הדעת והיא דחוקה ביותר. ובאמת אין צרך בדחק זה, והמלה מלאככה מתפרשת בזו הכונה בעצמה ועוד יותר בדרך טבעי ע"י שרש שמי טהור, והוא השרש לוכ لوك בערב' שהוא נרדף עם שרש עלכ علك בערב', ומשמ' שניהם לעס בשנים דבר קשה והשמיע קול קשקוש הטוחנות אלה באלה. אמר לשאן אלערב וז"ל: אללוכ אהונ אלמצ'ע' וקיל הו מצ'ע' אלשי אלצלב אלממצ'ע'ה תדירה פי פיכ קאל אלשאער ולוכהם גדל אלחצי בשפאההמ כאנּ עלי אבתאפהמ פלקא צח'רא וכו' וקד לאב אלפרש אללג'אמ, ע"כ, ובעבר': לוכ הוא הקול במקור נדפס 'קל' שבלעיסה וי"א לעיסת דבר קשה תסובב את הלעוס בפיך ואמר המשורר ולעיסתם הקשה בחצץ בשפתותיהם כאלו היה על כתפותיהם פלח סלע וכו' וכבר (יאמרו) לאך הסוד את המתג (שבפיו). ואמר אלג'והרי בערך עלכ: עלכ אלפרש אללג'אמ יעלכה אד'א לאכה פי פיה קאל אלשאער ח'יל צאימ וח'יל ע'יר צאימה תחת אלעג'אג' ואח'רי תעלכ אללג'מא, ע"כ, ובעבר': עלך הפרש המתג ר"ל לעסהו בפיו ואמר המשורר סוסים צמים וסוסים לא צמים תחת אבק ואחר יעלך המתג. וכן לשאן אלערב, והוסיף: עלכ נאביה חרק אחדהמא באלאח'ר פחדת' בינהמא צות וכו' וטעאמ עאלכ ועלכ מתינ אלמצ'ע'ה, ע"כ, ובעבר': עלך הניבים חרק אותם זה בזה ונתהוה ביניהם קול וכו' ומאכל עאלך קשה הלעיסה. ראינו איפוא מכל זה, כי שני אלה השרשים, לוך ולעך, משמשים בערב' במשמ' אחת, והם מתֻרגמים בהמלונים הערבים זה בזה. בשני אלה השרשים משֻתפות שתי אותיות ל כ, והשלישית מתחלפת בהם, שבאחד מהם היא ו ובהאחד ע, ומשמ' שניהם היא לעס בשנּים כמו הסוס את המתג הנתון בין שנּיו, וכמו"כ הקשת השנּים זו בזו עד שמשמיעות קול, וכן לעיסת מאכל קשה. וכבר הביאו המלונים הערבים גם הפעל לאך במשמ' שליחות, שממנו מלאך, בשרש לוך. והנה בין שני השרשים לוך ועלך השרש לאך הוא האמצעי ביניהם, וממנו בעבר' השם ב. מלאך לעצם הפעולה הזאת של השנּים או להשנּים המתקשקשות זו בזו בשעת טרפת הטרף. ועי' ערך ב. מלאך.