1, ש"ז, — שה"פ, לעיסת דבר קשה בין הַשִּׁנָּיִם המשמיע קול מדפיקת המתלעות זו בזו, Zerbeissen u. Zerkrachen (z. B. der Knochen); ronger qqch. de dur et grincer des dents; to gnaw and gnash with the teeth: אריה טרף בדי גרתיו ומחנק ללבאתיו וימלא טרף חריו ומענתיו טרפה הנני אליך נאם יי' צבאות והבערתי בעשן רכבה וכפיריך תאכל חרב והכרתי מארץ טרפך ולא ישמע עוד קול מַלְאָכֵכֵה2 (נחום ב יג-יד).
1 עי' הערה לשרש ב. לאך.
2 תרגמו התרגומים הקדמונים מלה זו במשמ' השם מלאך הידוע, ומזה רואים שכבר אז היה כאן צרוף האותיות של השם מלאך. אך כבר הרגישו גם הקדמונים קושי בכתוב זה, מפני שאין כאן מקום למלאך, ולא נתברר לאיזה מלאך הכונה פה, וגם החדשים נתלבטו בזה, וקצתם מגיהים הכתוב ואומרים שאין סוף הכתוב במקומו. אבל באמת, גם כאן הנוסחה המסורה אמתית, אלא שאין הכונה בהשם מלאכך כאן להמלאך הידוע במשמ' שליח סתם או שליח אלהים, כי אין מלאכך זה שם נגזר מהשרש לאך שממנו השם מלאך הידוע אלא משרש לאך אחר, שבערב' מקביל לו השרש לוכ. אמר אלג'והרי וז"ל: לכת אלשי פי פמי אלוכה לוכא אד'א עלכתה וקד לאכ אלפרש אללג'אמ, ע"כ, ובלשאנ אלערב: אללוכ אהונ אלמצ'ע' וקיל הו מצ'ע' אלשי אלצלב אלממצ'ע'ה תדירה פי פיכ. ע"כ. ואת הפעל עלכ מפרשים המלונים הערבים כך: עלכת אלדאבה אללג'אמ תעלכה עלכא לאכתה וחרכתה פי פיה, ועלכ נאביה חרק אחדהמא באלאח'ר פחדת' בינהמא צות. ע"כ. וגם השרש אלכ משמש באותה המשמע' בעצמה בערב'. אמר אבן שידה: אלכ אלפרש אללג'אמ פי פיה יאלכה עלכה. ע"כ. אנו רואים, איפוא, כי בערב' משמשים שלשה השרשים לוכ, עלכ ואלכ, במשמ' אחת, במשמ' לעס בין שנּיו דבר קשה, כמו הסוס את הברזל שבתוך פיו, וגם קול שמשמיעות השנּים הרחבות, הניבים, כשהן מכות זו על זו בעת לעיסת דבר קשה וכדומה. ואין שום ספק בדבר כי זהו השם מלאכך שבכאן, והוא סוף המשל של האריה וטרפו ואמר שיכרית מארץ טרפו ולא ישמע יותר קול לעיסת השנּים של עצמות הטרף.