פ"י, לִלְבֹּן, נלְבְּנָה, — לָבַן לְבֵנִים, עשה לבֵנים: ויאמרו איש אל רעהו הבה נִלְבְּנָה לבנים ונשרפה לשרפה (בראש' יא ג).  לא תאספון לתת תבן לעם לִלְבֹּן הלבנים כתמול שלשם (שמות ה ז). — ובתו"מ: אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנין לבנים (ב"מ י ה).  הלובן לבנים בבית הפרס (תוספתא כלי' ב"ק ג ז).

— הִפע', הִלְבִּין, אַלְבִּין, לַלְבֵּן כמו לְהַלְבֵּן, — הִלְבִּין הדבר, א) פ"ע, נהיה לָבָן, weiss w.; devenir blanc; be white: שם (הארבה) גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך הִלְבִּינוּ שריגיה (יוא' א ז).  אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג יַלְבִּינוּ אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישע' א יח). — ובמליצה, במשמ' נעשה טהור וכדומ': תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אַלְבִּין (תהל' נא ט). — ובתו"מ: לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין (יומ' ו ח).  הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב (האשה) עד שתלבין ראשה (כתוב' י ה).  שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין וכו' עיקרן מלבין וראשן משחיר (נגע' ד ד).  היו שחורות והלבינו אחת שחורה ואחת לבנה והלבינו שתיהן (שם א ו).  כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה לשון של זהורית מלבין משמת שמעון הצדיק פעמים מלבין פעמים מאדים (ירוש' יומ' ו מג ג).  בראשונה היה הטל יורד על הקש ועל התבן והם מלבינין אבל עכשין יורד על התבן והקש והן משחירין (שם סוט' ט כד:). — והירק: משל לגנת ירק שהמעין לתוכה כל זמן שהמעין לתוכה ירקה משחיר פסק המעין הלבין ירקה (מד"ר ויקר' יה).  כגנה שנחמס מעייניה והלבין ירקה (שם איכ', ויחמוס). — ב) פ"י, עשהו לבן, weiss machen; rendre blanc; make white, ובמליצה בהשאלה, עשהו נקי וזך וברור: לצרוף בהם ולברר וְלַלְבֵּן עד עת קץ (דני' יא לה). — ובתו"מ:אפילו אם מתכנשין כל באי עולם להלבין כנף אחד מן העורב אינן יכולין (מד"ר שה"ש, ראשו כתם). — ובהשאלה, *הִלְבִּין פני פלוני, בִּיֵּשׁ אותו מאד: המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים וכו' אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג יא).  נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים  (ברכ' מג:).  כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים (ב"מ נח:).  דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים (סנה' צז.). — ובמליצה: למה נקרא שמו (של כלי הזמר) נבל שהוא מלבין כמה מיני זמר (ירוש' סוכ' ה נה ג). —  ואת העונות, טִהֵר: ולמה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל (ספרי דבר' כח). — *הִלְבִּין שִׁנַּיִם לפלוני, הראה לו שנים לבנות, הסביר לו פנים: אמר ר' יוחנן טוב מלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב (כתוב' קיא:).

— פִע', * לִבֵּן, — עשה לבן, לִבֵּן צמר, פשתן וכדומ': והגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו (שבת ז ב).  המלבן והמנפץ והצובע והטווה (שם יג ד).  לא הספיק ליתנו לו (את הצמר לכהן) עד שצבעו פטור לבנו ולא צבעו חייב (חול' יא ב). כמה יגע אדם הראשון ולא לבש חלוק אחד עד שגזז וליבן ונפס וצבע וטווה וארג (תוספתא ברכ' ז ה).  לא שילבננו (את הצמר) ויתננו לו אלא שילבננו כהן (חול' קלח.). — וכֹתל בסיד וכדומ': ומלבנים אותן (את האבנים בסיד) פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג וההיכל פעם אחת בפסח רבי אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים (מדות ג ד).  — ולבֵנים או ברזל באש: ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן (ביצ' ד ה).  הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי מה שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור השפוד והאסכלה מלבנו באור (ע"ז ה יב).  ליבן סכין ושחט בה (חול' ח.).  ליבן שפוד והכה בו (שם).  בדורו של שמד היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באש (מד"ר שה"ש, השבעתי). — ובהשאלה, לִבֵּן את העונות, טִהֵר: שהוא עתיד ללבן עונותיכם כשלג (מד"ר בראש' ע). —  ובמשמ' °בִּרֵר, ואמר הפיטן: סדר יסוד עולם לבררה וללבנה , מונים אמונים יודעי לעתים בינה, תקופות מניסן לחמה ושנים מתשרי ללבנה (שבת הפסק' א, אור זרוע). —  ומשל: לבן השק ואל תלבן את הכסיל (פרקי רבנו הקדוש ד ח).

— פֻע', * לֻבַּן, מְלֻבָּן, — א) שעשוהו לָבָן: לוקחים ממנו עורות של נקבה ואין לוקחים ממנו צמר מלובן וצואי (בכור' ד ז).  וכמה הוא נותן לו (ראשית הגז לכהן) משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל (צמר) מלובן ולא צואי כדי לעשות ממנו בגד קטן (חול' יא ב). — וברזל באש: אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחיה (ירוש' יבמ' יו יה ג). — ובהשאלה, יפה וטוב: (ג' חדשים) אחרונים (של המעברת) יפה (התשמיש) לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז (נדה לא.).  כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן (סנה' ע:). — ובמשמ' זו אפילו בדבר של גנאי: רבי ברכיה אומר לגנאי (נקרא שמו לבן לומר) מלובן ברשע (מד"ר בראש' ס). — ובהשאלה, מְלֻבָּן, ברור וידוע: שבעצת התורה המלובנת בדברים ברא הקב"ה עולמים וכו' שהתורה מלובנת בדבריה (מד"ר במד' יב). —  ב) °עין מְלֻבָּנָה, חולה ולקויה, שיש בה לֹבֶן: יטיף מן מימיהם (של הבצלים) בתוך העינים המנושפות והמלובנות (אסף, כ"י מינכן 48).

— הִתפ', הִתְלַבֵּן, — נהיה לבן, ובהשאלה, נהיה זך וברור: יתבררו וְיִתְלַבְּנוּ ויצרפו רבים (דני' יב י). — ובתו"מ, במשמ' העקרית: השתי משישלק והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו (נגע' יא ח).  אבן שהכובס מכה בגדים עליה עד שיתלבנו (רמב"ם, שכני' ט ה). — ובאש: החזירן (את הקנקנים) לכבשן האש ונתלבנו (ע"ז לג:). — ובמשמ' נעשה נקי: השלמה הזאת מתלכלכת וחזרה ומתלבנת (מד"ר שמות כג).  לבן מלכים שיצא למדברה של עיר וקפחתו החמה וכו' נכנס למדינה במעט מים ומעט מרחץ מן המרחציות נתלבן גופו וחזר ליופיו כמו שהיה (שם שה"ש, אל תראני). —  ובהשאלה, °נעשה טהור מעונות: יבוא כבוד הלבנון לך ותתלבני כבני עדרים בני אדר גדריך (קינ' לת"ב, ציון ידידות).  בחרי לך היום אם עבדות אם פדיום הבררי והתלבני ומהרי ונהרי והטהרי והחליפי שמלותיך מעליך והשליכי תעתועיך והבלי שעשועיך (רמב"ע, ברכי נפשי). — °הִתְלַבֵּן הזמן לפלוני, נהפך לטוב לו, התחיל מצחק לו, הסביר לו פנים: ואם יכרה זמנך בור לך יפול בבור כרה, וכו' ויתלבן לך אחר אשר היה כפי כירה (ר"ש הנגיד, אחי מוסר).

— נִפע', °נִלְבַּן, — נִלְבְּנָה העין, לקתה בלֹבֶן: לעינים הנלבנות והכהות והעמומות (אסף, כ"י מינכן 117).