°, ש"נ, סמי' לִבְנַת1, — ש"מ, עצם גון הלבן: מראה לתפוח כמו מראה לבנת פני עופר בעת הוביש (רמב"ע, תרשיש ב). כבה יקוד לבי במי אשכול ומלא לי כפור, ושתה עלי לבנת פני ארץ אשר לבשה כפור (שם). השקי ושקי עפרה את פי בשפת שני ובלבנת שן, ובגוף נקי אותי חבקי כי אין חשקי רק עשת שן (שם ד). דודים בלבנת יעלה אם לא ידעתוה תמול אל תבטחו בטוח, כי ראתה עיני שחורה משחור שבה לבנה אחרי הטוח (עמנ' מחב' יז). על חלקת מצחך יד יוצרך לא שמה, לבנת השלג וברי צמר צחר, ובמטוה עורקי לחיך לא רוקמה, יפעת ארגמן חכלילות השחר (יל"ג, חנה). אור נחמד נשקף מגֻלות עיניה, כיקר אור בהיר מעפעפי שחר, גם אֹדם לחיה על לבנת פניה, כיפי רקמת שני על צמר צחר (הוא, אדו"מ א).