1, כ"ז, מ"ר לִגְאֵיוֹנִים, — מי שמתקלס ומדבר דברים רעים, מי שמחרף ומתלוצץ ומלגלג על חברו, Spötter; moqueur, railleur; mocker, scoffer: חננו יי' חננו כי רב שבענו בוז רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לִגְאִיוֹנִים2 (תהל' קכג ג-ד).
1 משק' דומה למשק' אפריון, ועי' הערה לקמן.
2 כך, במלה אחת, כתוב ברוב הספרים, וכבר מסרה המסורה בעצמה בפרוש כי הכתיב הוא חד מלה, אלא שצריך לקרא שתי מלים. וכבר הבאתי בהערה לערך גאיון ולמעלה בהערה לערך לגא דעת המקימים את הכתיב, והם מהקדמונים רסע"ג (תשו' דונש על רסע"ג, סי' יב), ריב"ג (הרקמה והשרשים), ראב"ע (שפת יתר סי' יא, ופרוש תהל'), ורד"ק (בשרשיו ובפרוש תהל'), וכמו"כ רוב החדשים. ואעפ"י שאמרתי בהערה לערך לגא שאין אנו רשאים לדחות את הקרי של בעלי המסורה ולפי קריאתם קבעתי ערך לגא, אעפי"כ אין ספק בדבר כי להכתיב יש זכות בלשון, כמו שכבר נתברר בראיות חותכות כי עפי"ר הכתיב היא הצורה הקדומה של המלה כמו שהיתה נהוגה בלשון בזמן קדום, והקרי גם הוא אינו דבר בדוי אלא שהוא עפי"ר צורת המלה כמו שהיתה נהוגה בזמן מאוחר, ולשניהם, גם להכתיב וגם להקרי, יש זכות בלשון. ועוד יתבאר הדבר בהמבוא. ולכן, במלון הלשון העברית של כל הזמנים יש זכות של מלה אמתית גם להכתיב וגם להקרי, ר"ל שבזמן קדום היתה בלשון המלה בצורת הכתיב, ובזמן מאוחר, זמן מה קודם בעלי המסורה ובזמנם, היתה נהוגה המלה בצורת הקרי. והנה כבר הזכרתי למעלה בהערה לערך לגא כי גם המחזיקים בהקרי וגם רוב המקימים את הכתיב ראו בהלמד שבראש התבה לגאיונים למד שמושית והעירותי על הדחק שיש בדבר והבאתי דעת רסע"ג שהלמד היא שרשית. דעתו זו של רסע"ג הובאה בתשובות דונש עליו, אמר וז"ל: ופירש (רסע"ג) לגאיונים מלה אחת והן שתי תיבות ואמר כי היא מלשון המשנה והתלמוד שקורין למחנה לגיון והרבה לגיונים. ע"כ. ואעפ"י שר' אדונים ושאר הקדמונ' דחו דעתו זו של רסע"ג בכ"ז היא יותר מתישבת על מליצת הכתוב, כמו שהוכחתי למעלה בהערה לערך לגא, ולפי הכתיב במלה אחת לגאיונים הוא מ"ר מן לגאיון. משקל זה אינו מצוי במשקלי השמות שבמקרא, אך כבר הזכרתי השם אפריון שהוא דומה לו, ודעת רוב החדשים שאפריון היא מלה זרה איננה ודאית. וכבר הורה הגדול במדקדקינו, הוא ריב"ג, הלכה מפרשת כי משק' זה אפשרי בלשון, אמר (הרקמה, משק' פעליון) וז"ל: ויבוא על פיעליון כמו קיקיון. ע"כ. וקבל מציאות משקל זה גם החביב והביאו גם אברהם הבלמשי: פעליון הפא בחירק והעין נחה והלמד בקמץ והיוד הנוספת בחולם. ע"כ. וזה משק' פעליון הוא המשק' לִגְאֵיוֹן ממש. וכבר נכנס בלשון השם אזביון, אעפ"י שאין ספק כי עפ"י טעות נתהותה צורה זו ועקרה היא אזב יון. וכמו שמשק' פעלון משמש גם במשמ' שם דבר וגם במשמ' תאר כמו אחרון, אביון, כן גם משק' פעליון יוכל לשמש בשני השמושים. מכל זה אנו רואים כי מהדקדוק אין שום סתירה לדעתו של רסע"ג כי לגאיונים הוא רבים מן יחיד לגאיון. אבל, פרושו של הרסע"ג להשם הזה בודאי אינו נכון. כי השם לגיון שבמשנה היא מלה זרה, רומאית, ואפילו אם נאמר כי מזמור זה הוא אחד מהמזמורים המאוחרים, קשה לחשב כי נשתמש המשורר במלה זרה זו שעכ"פ, אפילו אם כבר היתה ידועה ליהודים, עוד לא נכנסה בלשון כמו בזמן בעלי התלמוד. אך אין שום צרך לבקש פרוש מלה זו בלשון זרה, כי יש לה מקור בלשון העברית בעצמה, בשרש לעג, ובלשון הערבי' בשרש לע'י لغى, כמו שבארתי בהערה לערך לגא.