*, ש"ז, מ"ר לוּלָבִים, — א) ענף ירק רך ורטב, שאפשר לאכל: לולבי זרדין והחרובין יש להם שביעית וכו' לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית (שבי' ז ה).  העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה (ערל' א ז).  לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה (עוקצ' ג ד).  (כתוב) מכל אשר יעשה מגפן היין שומעני מן העלים והלולבים במשמע (ספרי במד' כד.).  לולבי הזרדין והחרובין עד שלא ימתיקו אין נקחין בכסף מעשר (תוספתא מע"ש א יג).  בזמן שאכלה ייחורי תאינים או שקיטפה לולבי גפנים (שם ב"ק ו כא).  עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות האוכל עלי קנים ועלי גפנים ולולבי גפנים (ברכ' נה.).  אכל עלי קנים פטור ולולבי גפנים חייב אלו הן לולבי גפנים כל שלבלבו מר"ה ועד יוה"כ (יומ' פא:). — ובסהמ"א: עצים שעדיין הם כלולבין רכין ונוחין להאכל (תשו' הגא', הרכבי שעח). — *בפרט ענף רך מהתמר, נוטלים אותו היהודים בידיהם בימי חג הסֻכות בשעת התפלה לסימן שמחה: בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (ר"ה ד ג).  לולב הגזול והיבש פסול (סוכ' ג א).  שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד (שם ד).  אין אוגדין את הלולב אלא במינו וכו' מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב (שם ח).  אמר רבי עקיבא צופה הייתי בר"ג ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא (שם ט).  יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו (שם יג).  מצות לולב כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהם להר הבית והחזנים מקבלין מהן וסודרין אותן על גב האיצטבא והזקנים מניחין את שלהן בלשכה ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה (שם  ד ד).  ערבה לא נהנין ולא מועלין ר"א ברבי צדוק אומר נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם (מעי' ג ז).  הרואה לולב בחלום אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים (ברכ' נז.).  תמרה זו אין בה פסולת אלא תמריה לאכילה ולולבים להלל חריות לסכוך סיבים לחבלים סנסנים לכברה (מד"ר בראש' מא).  ומיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו (שם ויקר' ל). — ג) *בד מעץ או מברזל חרוק בקו הולך ומקיף ונמשך מלמטה למעלה1,  Schraube; vis; screw-bar: מי שהיו גתיו ובדיו טמאין ומבקש לטהרן הדפין והלולבין והעדשות מנגבן והן טהורין (תוספתא ע"ז ח ג).