ד. לִיץ

° 1, —  קל לא נהוג.

— הִפע', °הֵלִיץ, הֵלַצְתִּי, הֵלִיצוּ, לְהָלִיץ, — הֵלִיץ עליו, הפך בזכותו, דבּר עליו טובות: ואלו היינו יכולין להליץ על ענינו במלה אחת שכוללת אלו המדות בבת אחת כמו שכולל אותן השכל וכו' הינו מליצים בה עליו (חו"ה, היחוד י). זהו הנראה מדברי הרב ודעתו בזה כפי מה שהליצו בעדו מפרשי ספרו ונעזר הרב בזה מאותו מאמר שזכרתי (ר"י אברבנאל, בראש' א).  והפרוש הזה עם כל מה שהלצתי בעדו אינו נכון (הוא, ויחי). הנה אדוננו המלך הליץ על היהודים כפלים ממה שהלצתי ואין מי שיאמר לו מה שאמר הוא עלי (שבט יהודה ו).  יוציאו הנשמות לפני כסא להליץ ולהשפיט (הרוקח, הלכ' ר"ה רב).  הנה כי גם שרב זכות ר' מאיר עם כל זה היה לו מעיר לעזור מה שהליץ עליו ר' אילא בעולם הזה אך אין ספק כי לא היה שוה לו מה שהליץ עליו אלו היה ר' מאיר משולל זכות לגמרי (ר"מ אלשיך, איוב כו ב). — ואמר הפיטן: טרח משאם הוגד לו שאת, ישרם להליץ תלוי ראש לשאת, כפרם פץ תת לאמים משאת (ר"א קליר, שבת זכור, אז מאז). ודוי בתחן יאיצו, ושוכני עפר יקיצו, ומראש הרים יליצו (הוא, מוס' יוה"כ, יום מימים).  דברי נכוחות לרעיך להליץ עבורך אף תצפצפי להרים קול הדריך (ר' מאיר הדרשן, ציון צפירת) .



1 פעל נגזר מן השֵׁם מֵלִיץ, ששרשו הוא מלץ, ועי' הערה שם. 

חיפוש במילון:
ערכים קשורים