ובסוף התיבה ם, האות השלש עשרה1 באלף-בית העברי ושמה מֵם, עי'  ערך  מֵם.

מוצא קול אות זו עקרו מן השפתים, ונחשב עם אותיות השפה בומף2, ומפני טיב הברתה נקראת דֹמֶמֶת:  שלש אמות אמ"ש מם דוממת3 שין שורקת ואלף חוק מכריע בינתים (ספר יציר' ד א), וגם קצה הלשון עוזרת בהברתה, ולכן היא נחשבת גם מאותיות הדליקה למנר, ותתחלף גם בתוך הלשון העברית בעצמה וגם בינה ובין שאר לשונות השמיות בהאותיות האלה.  בהברת אות זו אין הבדל עקרי בין כל היהודים.  בצרופי השרשים העברים לא תבוא אות מ  לפני ב, פ4, ולא יהיו צרופי מב, מפ.

מ  היא גם אות שמושית5, ושמושה העקרי עם האות נ  במלת מִן עי' זה הערך, ובהשמטת הנון לפני שמות ופעלים מִ-, מֵ-, עי"ש, ובסוף שמות ופעלים להוראת גופים נסתרים זכרים, ובסוף שרשים ליצירת תאר הפעל, כמו חִנָּם, פִּתְאׁם וכדומ', וכמו"כ לבנין שמות, כמו סָלְעָם וכיוצא בו.  בבניני הפעלים תשמש מ  בבינוני פֻע', מְפֻקַּד, ובבינ' הִפע, מַפקיד, ובשמות בראש השם:  מִפְעָל.

במספרים תשמש מ  במקום מספר ארבעים:  י"צ הרי ק' כ"פ הרי ק' ל"ע הרי ק' מ"ס הרי ק' (מד"ר שמות טו).  אינם מושלמים לי אלא מ' יום וכו' למד שלשים יוד עשרה הרי מ' (שם במד' ז).  לחם שהיה נימוח במאתים ומ"ח אברים כמנין אותיות מחספס מ  ארבעים  ח  שמונה  ס  ששים  פ  שמונים  ס  ששים הרי מאתים ומ"ח כנגד אבריו של אדם (תנחומא בשלח כב).