°, ש"ז, מ"ר מוּחָשִׁים, —  מה שבע"ח משיג בחוש:  והחוש הזה (העין) אינו פוסק מהשיג מוחשו תמיד (ר"י א"ת, תקון מדה"נ לרשב"ג).  וחוש הריח הוא סמוך לחוש השמע מפני שזה מוחשו הקול החונה באויר (שם).  וכאשר הכחות ההרגשים משיגים יחס המוחש כן הכחות השכליות משיגים יחס מן המושכל (כוזרי ה יב).  כי החושים אינם משיגים מן המוחשים כי אם מקריהם (שם ד ג).  ולכל חוש מהם ענין מיוחד להשיג מוחשו לא יושג בזולתו כמראים והצורות אשר לא נשיגם כ"א בחוש הראות בלבד וכו' ואי אפשר להשיג מוחש מבלעדי חושו המוכן לו (חו"ה, היחוד י).  ולא יעמוד מחשוב בהם ומחקור עליהם בכל אשר יגיע אליו מן המוחשים והמושכלים (שם, הבחינה ו).  ויחזקו כחות חושיו וכחות נפשו ויקבל החכמה והדעת ויכיר קצת המוחשים מקצתם בחושיו הגשמיים וקצת המושכלים בחושיו הרוחניים (שם ה).  המשפטים אשר יוָדעו ולא נצטרך אל ראיה על אמתותם ד' מינים המוחשים כידיעתנו שזה שחור וזה לבן וזה מתוק וזה מר (מלות הגיון ח).  והחלק המדמה הוא הכח אשר יזכור רשומי המוחשים (ח' פרקים להרמב"ם א).  הסכימו חכמי הטבע כי הראות יהיה בהתרשם צורות המוחשים בלחה הברדית בלחות העין (המבקש לרש"ט פלקיירא).  כי אחר שהוא ית' שכל נקי ונבדל מן החומר כמו שביארנו במופת לא יעלם ממנו דבר וכו' שהחומר מונע מהשיג כל המוחשים באמתות (העקרים ב כד).  שעקר התכלית האנושי הוא נתלה בחלק העיוני מן הכח השכלי ולזה תמצא היות האדם כוסף אל מוחשי הראות והשמע ממוחשי הריח והטעם (שם ג ב).  והחוש המשתף הוא אשר יובלו אליו המוחשים כלם ויתפעל מצורתם (קאנון א א ו ה).  הדבר אשר יבוא המוחש אל החוש כלומר האויר אשר באמצעיתו יתקבל המוחש אל החוש (תגמולי הנפש י).  ונחלקו חכמי המחקר אם הכח הרואה יוצא לחוץ ויפגע במוחש או אם צורת המוחש נרשמת ונחקקת באויר הסמוך לו והסמוך בסמוך עד הגיעו לעין (מ' אלדבי, ש"א ד).  כי החוש אחר שהשיג המוחש החזק לא ישיג הנקל ממנו כאשר יקרה במביט בשמש ואחר ירצה להביט בנר או שישמע קול חזק ואחר ישמע קול קל (מנח' קנא' לר"י מפיסא 67).  שהחושים לא ישיגו מוחשיהם אלא עם מקרי  הגשם ואיכויותיו וכו' ואמנם כח המדמה אע"פ שאינו צריך לנכחויות המוחש הנה הוא יצייר כל מקרי הגשמים (שם 37).