מַזְחִילָה
* 1, ש"נ, — שפֹפרת שדרך בה זֹחלים מים מהגג: קולט אדם (מים) מן המזחילה למטה מעשרה טפחים (ערוב' י ו). ואת הכותל (מרחיקין) מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא זוקף את הסולם (ב"ב ב ה). המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המזחילה יש לה חזקה (שם ג ו). לא יצרף אדם ידיו עם הכותל ועם המזחילה עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וישתה (תוספתא ערוב' ט כג). המזחילה שהיתה שותה ויורדת משקין (שם טהר' ט יה).
1 מן זחל עי"ש. ופרש הערוך: מקום מדרון שעושין סמוך לכותל שזוחלין בו המים ויורדין לארץ ופעמים שתהא של בנין ועושין בנין מדרון שזוחלין בו המים. ע"כ. ורמב"ם פרש: צנור מעץ גדולה ורחבה עומדת על הכותל ומימי הגג יורדין שם כדי שלא יתקלקל הכותל. ע"כ. ועי' מַרְזֵב.